top of page
  • Einat Last

מילים והרהורים בזמן מלחמה

אירועי ה-7 באוקטובר ואילך טילטלו גם אותי. המעשים עצמם, התגובה הקשה של ישראל בעזה ודעת הקהל משני הצדדים. כל כך הרבה מילים נכתבו על המלחמה, בחרתי גם אני להוסיף את מילותיי.



האירועים הקשים בשבועיים האחרונים מזעזעים אותי. העדויות משני הצדדים מייאשות ומבלבלות. השלטים הפרושים ברחבי העיר מפחידים. "אנחנו ננצח" אומר השלט העצום באדיבות בנק הפועלים וגם האוטובוס לתל אביב - את מי? אני תוהה, את כל שני המיליונים בעזה? האם לנצח אומר להצמיא אותם למוות? אז זה נחשב ניצחון?



אני הולכת עוד קצת ונתקלת בכרזות סוחטות דמעות מהן מביטה אליי לירי - אישה צעירה, בת 18, שנחטפה בידי החמאס והכרוז קורא לחזרתה המיידית. מחשבות נוראות תוקפות אותי. מחשבות שאי אפשר להכיל.

אני מחפשת את המילים שיביעו איך אני מרגישה. את התשובות שיסבירו את המצב. את הפתרונות שיפסיקו את הסבל אחת ולתמיד.


ואין לי.


יש לי רעיונות, יפים, זה לא חסר, אבל כולם מתרסקים על קרקע המציאות. הם קטנים וחסרי חשיבות לעומת רגשות הפחד והנקמה של הציבור. לעומת הרצון הרווח למצוא את האשם האמיתי בטרגדיה ולהעניש אותו מיד.


עם כל זה, יש מי שנותנים לי אור והשראה בימים הקשים האלה – חברים רדיקליים, פוסטים אמיצים, סרטונים מרגשים וגם איש אחד שגר רחוק רחוק מכאן ואולי בדיוק בגלל זה, ואולי מכיוון שהוא צ'ארלס אייזנשטיין, רואה את התמונה בבהירות.

כבר יצא לי לתרגם קטעים שלו בעבר, ואני ממליצה בחום על כל מה שהוא כותב . הם מצליחים להביא תקווה ואופטימיות תוך כדי ראייה של המציאות הפלנטרית המורכבת. 

צ'ארלס מצליח לשלב בהגותו קריאה לעבודה בעולמנו הפנימי והחיצוני תוך כדי חמלה אינסופית. בדבריו האחרונים על המצב הוא עשה זאת שוב. 

נפעמתי כל כך ממילותיו החכמות, שאין כמוהן בנמצא (ובטח שלא בעברית) שלא הייתה לי ברירה אלא להתחיל לתרגם אותו, בסגנון שלי כמובן ובשילוב עם דברי חוכמה מעוד הוגים. מפה לשם הצטרפו למאמץ חברי עץבעיר (תמי ואלון) ורועי ממאהל המחאה.

מקווה שהרעיונות שהבאנו יועילו גם לכם.


 

במהלך החודשים האחרונים בהם שהיתי בעין פית, גיליתי דבר מדהים. הטבע הוא מקרב לבבות שאין כמוהו. מעטים היו האנשים שסיפרתי להם אודות התוכנית הגרנדיוזית של צה"ל ותמכו בה. בין אם דיברתי עם ערבים, חרדים, דתיים, מתנגדי רפורמה או תומכיה (אם אתם עדיין זוכרים מה זה אומר…), מבוגרים או צעירים. אנשים מכל קשת המגזרים, וברוך השם בישראל יש לא מעט כאלו, כיבדו את פועלי וקיוו שהמקום ישתמר.

בעין פית הייתי חלק ממאבק שהעולם סביבי אהב וחיבק.


הפוסט הזה יהיה שונה כי הוא עוסק במאבק שהישראלים ממש לא אוהבים.


הפוסט הזה כנראה לא יהיה פופולרי כמו הפוסטים האחרונים שלי, והוא גם לא צריך להיות.


אני בעין פית שבצפון רמת הגולן

אם היחשפות להרס הסביבה מותירה את רוב האנשים אדישים, אז אפילו אזכור של העוולה הזאת יכול להרתיח אותם. היא מעוררת אמוציות ברמה כה גבוהה שיהיה חכם מצידי, אם ברצוני להמשיך במאבק על עין פית או בארגון סביבתי אחר, לא לפרסם את דעתי ברבים.


אבל אני לא רוצה לשתוק, וכבר נחשפתי ליותר מדי מידע שאין לי ברירה אלא להוציא אותו.


הליבה של הטיעון שלי נשארת אותה ליבה. גם הפעם, אני רוצה לזעוק את זעקתם של החלשים, מי שקולם לא נשמע בימים אלה. לפחות לא ברחוב הישראלי ולא בתקשורת הפריים טיים. בעין פית סיפרתי את סיפורם של חיות הבר, העצים והאדמה. לא פעם הסברתי למי שהתעניינו במחאה שהיצורים הלא אנושיים נפגעים כי הם נמצאים בתחתית סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות. אף אחד אף פעם לא התווכח איתי על זה.

בימים האחרונים תשומת לבי נתונה ליצורים אחרים שנמצאים בתחתית סדר העדיפויות, הפעם אנושיים בדיוק כמוני. אני רוצה להעלות לתודעה את 2.3 מיליון תושבי רצועת עזה.

אלפים מהם נהרגו ועוד נהרגים במלחמה הארורה הזאת. גברים, נשים, ילדים וזקנים. כולם נפגעים מהתופת של הצבא הישראלי. כעת (27/10) מספר ההרוגים עומד על 6,546.


אני לא באה להצדיק אף אחד. הפעולות שביצעו מחבלי חמאס הן פשע מזעזע ומחריד. הלוואי והן לא היו קורות. אבל הפריים טיים כל כך חומל ומצדיק את הצד שלנו, שאני חשה צורך עז לדבר את הצד השני, זה שסובל ברגעים אלה מרעב וצמא. ביתו נחרב ואין לו במקומו חדר במלון בים המלח, ילדיו צולקו לעד ולא מוצמדת להם עובדת סוציאלית וכאשר מתחילות ההפצצות אין לו ממ"ד לרוץ אליו ובטח שלא כיפת ברזל שתגן עליו.

הלוואי שהייתי בעולם בו כל התופת הזאת לא התרחשה. אבל היא כן. אז לפחות נסתכל עליה, ננסה להבין אותה, ואולי כל הסבל הזה לא יהיה מיותר לחלוטין.


אני לא למדתי בבית ספר על הכיבוש. אפילו שהייתי במכינה קדם צבאית ויצאנו ל"סדרת איו"ש", ביקרנו בשכם ובחברון, ובכל זאת לא באמת נחשפתי לחייהם של הפלסטינים. אודה בכך שכנראה גם לא ממש הייתי מוכנה להכיל את המידע בהיותי "מועמדת לשירות ביטחון". בחיים לא יצא לי לדבר עם פלסטיני, למרות שגדלתי קילומטרים ספורים מגדר ההפרדה. לצורך העניין גם החיכוך עם תושבי רהט, שנמצאים מרחק יריקה מלהבים, כמעט ולא קיים -  כנראה כי מדובר במרחק אוקיינוסים בדירוג סוציו-אקונומי. מדהים אותי כמה מעט אני יודעת על ההיסטוריה של האנשים שמקיפים אותי (פעם אחרונה שבדקתי, במרחב ארץ ישראל יש כ-7 מיליון ערבים ו-7 מיליון יהודים)

זה מוזר, כי בכל סבבי הלחימה הקודמים לא הקדשתי יותר מדי מחשבה לאיך זה מרגיש להתגורר בתוך כלא ענק מופגז. דיווחים על הרוגים בעזה לוו במטר צפוף של טיעונים שעשו את שלהם, והידיעות חלפו מעליי ומעל הסובבים אותי. הרי ככה זה מלחמות, יש נזק אגבי וממילא כולם טרוריסטים. 


אבל משהו בשילוב של המקום שלי בחיים, אחרי שנפגשתי עם מידע ואנשים אלטרנטיביים, והאכזריות של האירועים האחרונים מכריח אותי להסתכל על המציאות. לשאול שאלות על המצב. כמו למשל, מה מוביל אדם לבצע מעשים מחרידים כל כך? אילו נסיבות חיים?

ולא, להגדיר בני אנוש כחיות ברבריות לא פותר את השאלה. להתכחש לעובדה שביזה ורצח המוני נעשים על ידי אנשים בשר ודם כמוני וכמוך, זו אשלייה מסוכנת.


אנשים לא פועלים סתם כי הם רעים, אפילו האנטישמיות המוטבעת בכתבי האיסלאם לא מספיקה כדי להוציא אדם למסע הרג ונקמה. ברובם המוחלט של המקרים, נדרשת פגיעה גורפת ומתמשכת ביקר להם, כך שנגמר לאנשים מה להפסיד. מעבר לגדר, ישראל טיפחה, במדיניות (יש שיגידו אי-מדיניות) של 75 שנה, שני מיליון איש שאין להם מה להפסיד. החמאס, מושחת וקיצוני ככל שיהיה, אחראי בעיקר לענייניה הפנימיים ברצועה - כולל שירותים חיוניים כמו חינוך ורפואה. ישראל מחזיקה בשליטה הבלעדית בקשר של עזה עם העולם החיצון. גם היום, ישראל משפיעה מאוד על חייו של האדם העזתי שכן הוא תלוי בה לסיפוק צרכיו הבסיסיים.


The Bounty of Palestine is a painting by Raed Qatanani which was uploaded on June 21st, 2022.

אז כן, למה ציפינו? שהפליטים הפלסטינים ירכינו ראש בזמן שחייהם וחלומותיהם חסומים מאחורי חומה? בזמן שהשכנים הישראלים זוכים לאספקת מזון וחשמל סדירה? פשוט יקבלו שיש מפסידים ויש מנצחים בחיים?

שוב, זו אינה הצדקה לאלימות הפלסטינית כי אם ניסיון להבין אותה. הסבר כמו "חמאס הם דאעש החדש" לא מסביר ממש כלום, והוא אגב לא נכון.


נדמה שכולם במירוץ למציאת האשם האמיתי, גם אם האצבע המאשימה לא מופנית כלפי הפלסטינים, היא עדיין מופנית. האנטישמים יגידו שישראל אשמה ב-75 שנות כיבוש ודיכוי,  הימנים יאשימו את חמאס בטיפוח מפלצות חייתיות וברבריות והשמאלנים ב"הארץ" יכריזו ששוב ביבי הוכיח לכולנו כמה הוא אשם. 


ממה שאני מבינה, כולם - הישראליים משמאל וימין, האנטישמיים מהעולם והפלסטינים - נתונים במעגל הנקמה הבלתי פוסק. חור שחור שמנתב את כל האנרגיה לשנאה, אלימות וחורבן. מעגל דמים הוא לא דבר חדש, כבר אלפי שנה שהעולם, והמזרח התיכון בפרט, מסתובבים סחור סחור, ממלחמה למלחמה. 


תבנית החשיבה הזאת, בה כל קונפליקט מורכב מתוקף, קורבן ומציל היא הרסנית, והיא מחריבה גם את מערכות היחסים הקרובות ביותר שלנו, שהפכו לשדה קרב של האשמות, וגם את החברה שלנו.


יש שיטענו שאין איך להתחמק מהדינמיקה הרעילה הזו, זהו טבע האדם. כל שנותר הוא לקוות שאנחנו באופן אישי, נהיה בצד החזק של המשוואה.


אבל אם זהו גורלנו, לחיות מהתקפה להגנה, למה אנחנו עדיין יכולים לסלוח?

אם הורינו מסוגלים לסלוח לנו על הכל, גם כשאנחנו רעים וקשים אליהם. אם בני זוג מסוגלים לסלוח על בגידה ולעבור הלאה. לעזאזל… העם היהודי, העם שלנו, הצליח לסלוח לצוררים הגדולים מכולם - הוא כל כך התיידד עם הגרמנים שהוא מספק בכל שני וחמישי את כמיהתו וחוזר בהמוניו למילקי של ברלין… וזה בלי לזרוק אפילו לא פצצה אחת של נקמה בגרמניה. אז באמת? האם אין ביכולתו לסלוח? ברגעים אלה, מדינת ישראל מכריזה שאין מחילה ומנציחה את הטירוף. דור חדש של צעירים עומד להיכנס לעזה ולצעוד בביטחון, הישר ללוע הרעב של הטראומה (אם לשאול עוד קצת ממאמרו של לנדו). עשרות אלפים ברצועה כבר מאבדים קרובי משפחה ומקבלים את המוטיבציה למתקפה הבאה. לכל איש יש שם ויש גם שם משפחה, ובמזרח התיכון המשפחות גדולות. תפגע באחד, יתגייסו במקומו עשרה. כשהאבטלה עומדת על 80% זה גם לא שיש משהו יותר טוב לעשות עם הזמן…כמו בעבר, גם הפעם, ההתלהבות בעולם לא גדולה נוכח מכות המחץ האדירות של ישראל והוא פועל להפסקתן. אבל הגנרלים הישראליים בשלהם… בטוחים באסטרטגיית "להרוס אותם אחת ולתמיד" ומפיצים אותה לעם - הדרישה לנקמה גדולה היום יותר מתמיד. העם רוצה לשמוע ש"אנחנו ננצח".


ייקח עוד זמן עד אשר העם יהיה מוכן לסלוח ולדרוש שלום. הכאב גדול, הפצעים פתוחים וההנהגה שלנו רק מקצינה לכיוון ההפוך. תהליכים המאפשרים סולחה ענקית שכזאת הם איטיים, נסתרים מן העין. אבל בסוף היא תקרה, מוכרחים ללמוד לחיות ביחד כי מה הברירה? להרוג 14 מיליון בני אדם בין הירדן לים? 


בכל זאת, גם אם כל זה לא יקרה, והמנהיגים שלנו לעולם לא יתפכחו מכוחו של הכוח, נגיד... תקודד בנתניהו תוכנת AI מתוחכמת שמעניקה חיי נצח, הבנ-גבירים יתרבו ותקום תנועת חמחמאס שתהייה עוצמתית עוד יותר מהחמאס שחוסל. לא שווה לסלוח? לא רק לאויבים שלנו, גם לעצמנו, לקרובים אלינו ואפילו להנהגה המושחתת שלנו. 


זה לא פשוט נעים יותר לחיות בעולם (גם אם זו רק הבועה שלנו) ללא נקמנות?


וזה לא רק אנחנו הפריווילגיות שזכו להיות מוגנות ושלמות, ולא נתקלו במחבל אחד בימי חייהן, שנושאות את דגל הפיוס. הורים לחטופות, אחים לנרצחים, ניצולי עוטף עזה, עזתים מתוך הגדה - מכריזים שהם לא מעוניינים בנקמה ובמיוחד הם מבקשים שהיא לא תעשה בשם האובדן שלהם. הדעה הזו לא מוצגת על שלטי חוצות, אבל היא קיימת.

הפתרון הזה הוא לא פרקטי, הוא לא יפתור את כל הדברים עכשיו והוא לא בתחרות הוגנת עם ההצהרה האופנתית "לשטח את עזה". זוהי הסתכלות איטית, תהליכית ונסתרת מן העין. לא חסרים פתרונות מעשיים לסכסוך, וחלקם מוצגים בהמשך המאמר: הידברות מדינית לכינון שתי מדינות, הקמת ממשל שלום בינלאומי במקום החמאס, ועדות שלום ופיוס כמו שהייתה בדרום אפריקה וגיוס מיליון שומרי שלום שינהיגו אי-אלימות כמו שיש בקטן בריינבו. סכסוכים עקובים מדם כבר נפתרו בעולם. כשתגיע השעה, וימצא הרצון, אפילו הפתרון לארץ הקודש בוא יבוא.


אני לא ממש יודעת מה יהיה הדבר שיביא לאותו פתרון ולשלום המיוחל. עוד מלחמות? לחץ בינלאומי? חייזרים מכוכב אחר? חומוס ופלאפל? תפילה של אמא?

מה שזה לא יהיה, אני מקווה שהוא יבוא במהרה ונוכל פשוט לחיות יחד.


התרומה הקטנה שלי למען המשך החיים. גן השדה, חוות אורגנית ליד מודיעין בה ניקשתי עשבים

מידע אלטרנטיבי שנותן השראה

פוסטים


סרטים דוקומנטריים


עוד


חדשות מהעולם

Commentaires


bottom of page