top of page
  • Einat Last

ישראל, חמאס והשטן שעל כתפי

צ'ארלס אייזנשטיין; 13 באוקטובר 2023

בתרגום ועריכה מעברית לאנגלית של עינת לסט, רועי הרשברג, תמי צרי וד"ר אלון אלירן

המאמר המקורי כאן: Hamas, Israel, and the Devil on my Shoulder


 

בימים אלה התבשרנו על המוני הרוגים, חטופים, פצועים ונעדרים בתקיפה אכזרית של כוחות חמאס בישראל. באותו הזמן המוני הרוגים, פצועים, רעבים וצמאים כתוצאה מפעילות כוחות צה״ל ומדיניות ישראל ברצועת עזה. אחרי טרגדיות כאלה דבר אחד צריך כבר היה להיות ברור – מדיניות המנהיגים בדורות האחרונים, הן מהצד הפלסטיני והן מהצד הישראלי, הביאו לתוצאות הפוכות לחלוטין מהמצופה.


דיכוי, אפליה, כליאה, אלימות, התנקשויות, חומות וגדרות – לא הביאו לישראל ביטחון.


התנגדות אלימה, טילים ותקיפות טרור – לא החזירו לפלסטינים את אדמותיהם או קירבו אותם לעבר מדינה פלסטינית עצמאית וחופשית.


קשה לעשות הצהרה כלשהי בלי שיחפשו בנרות, ולו את הרמז הקטן ביותר, שיגלה באיזה צד אני. ימין או שמאל? תומך בתקיפות חמאס? תומך בתגובת נגד הרסנית מצד ישראל? מי כאן צודק ומי כאן טועה?


שאלות שכאלה מייצגות דרך חשיבה אשר מנציחה מעגל דמים אכזרי. כזה שהולך ומתעצם מנקמת דם אחת לשניה. בנקודה מסוימת על המעגל נצטרך לבחור: האם אנחנו רוצים לראות עוד נקמה? לחזות בעונש עבור המרצחים הרשעים, חיות האדם, וזיכוי עבור הטובים, בני האנוש? או שאנחנו רוצים בסיומו של המעגל האכזרי והאיום? איני מתכוון שאני תומך בשני הצדדים, וגם לא באתי להציג תרגיל רוחני מנותק מהמציאות. זוהי בחירה מעשית. בחירה שיש לה ביטוי גם ברמה האישית. נכנסתי לנקודה הזאת בצורה מעמיקה בשיחה המוקלטת הבאה (גוללו עד לתחתית המאמר).


מצאתי תובנה חשובה בפוסט שפורסם לאחרונה בטוויטר, יצחק שאול, עיתונאי יהודי אמריקאי:


”אני לא מאמין שחמאס הורגים ישראלים כדי לשחרר את עצמם, והם גם לא עושים זאת למען השלום. הם עושים זאת מכיוון שהם מייצגים את השטן על הכתף של כל פלסטיני מדוכא אשר איבד מישהו בסכסוך הזה. הם עושים את זה כי הם רוצים נקמה. נמאס להם להפסיד במשחק, והם רוצים פעם אחת להיות המנצחים. הם פועלים מתוך הדחף האנושי הנורא, להגיב לדם עם דם – יצר שקל להיכנע לו לאחר כל הסבל שהם ראו סביבם. זה לא קשה להבין את ההיגיון – אבל קשה לקבל כל הסבר הגיוני לזוועות שבני אנוש מסוגלים לבצע”


אז על מי יש לשמור? מי בצד הנכון? והלא נכון? למי יש ”זכות להגן על עצמו” ולמי יש ”זכות להתנגד לדיכוי עם כוח חמוש”? 

לכל צד יש את התשובות שלו, שגורות ונחרצות. לכל צד תשובות אחרות, אבל בשני הצדדים מונחות אותן הנחות יסוד שמנציחות את מעגל הדמים.


ההבחנות האלו עושות לנו את החיים קלים. קל יותר לדעת מה לעשות, איך להגיב ומי האויב שיש להרוג. ביליתי את הימים האחרונים בלנסות להבין את האירועים האחרונים ממקום אחר. אפשר לומר, לנסות סדרה אחרת של שאלות. תשובות נחרצות נותנות לנו את הביטחון והודאות שהראש שלנו מבקש. בלעדיהן אנחנו נשארות תלויות באוויר, עם הרגשות הצורבים, עם הכאב והשאלות המטרידות ”אבל איך? אבל למה?” מה יכול לגרום לבני אנוש לעשות דברים כאלה?


אנחנו מתעקשות לחפש את המקור האמיתי של הרוע במקום להסתפק בהצהרות גורפות כמו ”הם פשוט רשעים” או ”הם עברו שטיפת מוח על ידי דת שטנית”.

בפוסט, ששווה לקרוא את כולו, שאול מפרט את התנאים שהביאו להתפרצות פעולת הנקם. ככל שיותר מבינים את היסטוריית האזור, לא רק עד הנקבה ב־48, אלא לאורך אלפי שנים של גירוש ושואת העם היהודי, כך ההסבר־הקל־מדי של ”רשע טהור” נהיה פחות משכנע. כאשר מתחילים להבין את המורכבות וקנה המידה של המצב, התגובה הראשונה והמועילה ביותר היא הלם. זאת ההבנה שאני לא יודע מה לעשות. התשובות המוכרות  והנרטיבים קורסים: מצד אחד סיפור היסוד על טרוריסטים אשר רוצחים יהודים חפים מפשע כחלק מתוכנית זדונית למחוק את מדינת ישראל מפני האדמה, ומצד שני, העלילה העקובה מדם בין מתנחלים כובשים השולטים בחברת אפרטהייד אכזרית לבין ערבים ילידים שמקבלים יחס של אזרחים סוג ב׳. כל הסיפורים יוצאים מהנחות יסוד שיש חלוקה ברורה בין טובים ורעים. הם מקבעים את המשולש המחשבתי של קורבן, פושע ומושיע. זה לא שהסיפורים האלה הם רק שקר וכזב. כל אחד חושף משהו מן האמת. אך מה שאנחנו משאירים מחוץ לנרטיב כשאנחנו מספרים אותם, הוא לא פחות משמעותי. אנחנו מתחמקים מהמורכבות, שנשארה בחוץ, כי היא עלולה לגרום לנו להרגיש קטנים וחלשים. הנרטיב הברור עוזר לנו להמשיך לעמוד זקופים אל מול המציאות הפראית, מלאת הניגודים וההפתעות.

אבל למה בעצם להמשיך להזדקף כשהכל כל כך קוצני ומסובך? 

אולי הלם, או שוק, יכול להיות דבר מועיל – אחרי הכול, שוב ושוב ושוב, לאורך ההיסטוריה, בני אדם נפלו לגיהנום הנקמות לאחר שדבקו בנרטיב הטובים והרעים – ”הפעם ננצח אותם אחת ולתמיד!”

השטן שעל הכתף, לא רק של כל פלסטיני מדוכא, אלא של כל אדם אשר סבל אי־צדק, משכנע יותר ככל שהמירמור מעמיק. גם לי יש אחד על הכתף, אני מניח שהוא לא גדול, שכן המירמורים שלי פעוטים. לא כך הדבר לרבים מתושבי ”ארץ הקודש”. מעטים המקומות על פני כדור הארץ שחיזקו במידה רבה כל כך את נאומי ההסתה של השטן הזה. הוא ניזון מנקמה וצדקנות, והאויבת המושבעת שלו היא המחילה.


התסכול שלי מהנרטיב הישראלי המרכזי אינו נובע מכך שהוא תומך לדעתי בצד הלא נכון. אלא בדיוק מפני שהוא בוחר צד. אנחנו זקוקים למנהיגות המזהה את הכישלון הטראגי והבלתי נמנע של כיבוש כפתרון למשהו. העובדה שמתעלמים בערוצי התקשורת ובשיח הציבורי מתלאות הפלסטינים הינה תסמין של לקיחת צד. אוכלוסיה נואשת כמו זו של עזה, שכבר שני דורות כפופה לאלימות והשפלה מצד מנהיגי החמאס וישראל, היא חבית נפץ של זעם המחכה להצתה. גם לכריס הדג׳ס, עיתונאי מלחמות שוחר שלום וחתן פרס פוליצר שגם שהה בעזה, יש מה להגיד על המצב:


”למה ישראל, או קהילת העולם, מצפים בדיוק? איך ניתן לכלוא 2.3 מיליון אנשים בעזה, מהמקומות הצפופים ביותר בעולם, במשך 16 שנים? איך ניתן לצמצם את חיי 2.3 מיליון איש, מחציתם ילדים, לרמת קיום מינימלית? למנוע מהם אספקה רפואית בסיסית, אוכל, מים וחשמל על בסיס יומי? זאת ועוד לטבוח באקראי בחפים מפשע דרך האוויר והים, להשתמש בתותחים, טנקים, טילים, ויחידות חי״ר ולא לצפות לתגובה אלימה?”


בסביבה טעונה מאוד ומקוטבת, אמירותיו של כריס מצטיירות כהצדקה, אבל למעשה זהו הסבר. בחשיבה של טוב־נגד־רע, כל הסבר מלבד רוע טהור משבש את הנרטיב שמסביר כל כך טוב מה לעשות, את מי להרוג, ומגדיר לנו בצורה ברורה”מי אנחנו”. כמעט שלא ניתן להזכיר את העובדה שכוחות ישראלים הרגו רק השנה 180 פלסטינים, מתוכם 40 ילדים, בגדה המערבית. ברבים מהמקרים נראה שהיד הישראלית הייתה קלה על ההדק. זו לא הצדקה. זאת כן, לעומת זאת, פיסת מידע הכרחית להבנה מדוע השטן שעל כתף מחבלי החמאס היה כל כך משכנע.


אותו השטן צועק לאוזני הישראלים. בדיוק כפי שמחבלי החמאס ביצעו מעשי נקם, אשר לא השיגו דבר למען שלום וחופש, כך גם ישראל ניצבת בפני בחירה בתגובתה. האם היא מחפשת ביטחון? או נקמה?


במבט ראשון, שתי המטרות לא נראות מנוגדות כלל. הרי אם הינך מתנקם ו־”גורם לאויב לשלם מחיר” עד למצב שהוא חוסל, אתה לא יותר בטוח? אם עזה תשוטח, היא לא תהיה מורתעת לנצח? לא. זוהי מחשבה מנותקת מהמציאות, מההיסטוריה ומהטבע האנושי. חיסול אויב אחד לרוב מצמיח במקומו אויבים נוספים, וכך לעולם איננו בטוחים באמת מפני מתקפה.


מעגל הדמים קשור ישירות לחשיבת הטוב־נגד־רע. כל מעשה אלים של כל צד הוא ”מוצדק” בתוך הנרטיב שלו, וכל מעשה אלים של הצד השני הוא ”בלתי מוצדק”. מעשה מוצדק הוא מעשה טוב. מעשה בלתי מוצדק הוא מעשה רע. הצד האחר מבצע סדרה אינסופית של מעשים רעים. זה מוכרח להיות רע. כשמישהו יקר וקרוב נפגע או נרצח באכזריות, והצער והזעם מתפשטים, שיפוט שכזה עוזר להכניס סדר והיגיון למציאות בלתי נתפסת.


ברגע שמתבססת זהותו של צד אחד כטובה, ושל הצד האחר כרעה, אזי כל מעשה מוצדק מכיוון שזוהי עובדה מוחצת שהטוב מתקיף נגד הרע. זהו הערוץ דרכו כוחות שאפתניים מנתבים את הצער והזעם הציבורי, כנגד כל מכשול העומד בדרכם לעוד כוח ושליטה. כך ארצות הברית ניצלה את הזעם הציבורי בעקבות אסון התאומים לטובת פלישה מאסיבית לעיראק, למרות שלמדינה זו לא היה כל קשר למתקפה. גם אם היה קשר, ולארצות הברית היה ”צידוק”, התוצאות היו זהות לאלה שקיבלנו: יותר אלימות, יותר טרור, ופחות ביטחון.


הפילוסוף רנה ג׳יררד הגדיר את מעגל הדמים כמשבר החברתי המקורי. עתיק יותר מן ההיסטוריה. מעגל אכזר שמזין ומסלים את עצמו, משום שכל מעשה ענישה נותן עילה לענישה נוספת, כל זוועה משחררת עוד יותר את כבלי האיפוק. ג׳יררד תיאר שתי תוצאות אפשריות: האחת הייתה התרסקות החברה, והשנייה הייתה תיקון חברתי ותיעול הזעם ותאוות הדם של הנקמה לעבר שעיר לעזאזל או קבוצת קורבנוֹת ”נטולי אנושיות” שחסרים את האמצעים לנקום בחזרה.


עם זאת, ישנה אפשרות שלישית. כל אחד מהצדדים יכול לשבור את מעגל הדמים ההולך ומחריף על ידי סירוב מודע להשתתף בו. זו הכוונה של מחילה – שחרור הרצון והכוונה לפגוע במי שגרמו לכם עוול וסבל. הגרסה המעודנת של מחילה היא איפוק. אתה עושה קצת פחות נזק ממה שהשטן על הכתף שלך דוחק בך לעשות. איפוק מגביל את רמת האלימות. איפוק גם מחזק את עצמו, מכיוון שתגובה מאופקת מרעיבה את הנרטיב של הצד השני שמכריז שהצד שלך הוא רשע טהור, וזהו הנרטיב שמחולל את האלימות חסרת המעצורים.


מחילה יותר חזקה מאיפוק. תארו לעצמכם מה יקרה אם הישראלים יאמרו, ”הרצון שלנו לנקמה הוא חזק, אך הרצון שלנו לעצור את מעגל הדמים בארץ הקודש יותר חזק מזה.” תארו לעצמכם שאז הם היו נוקטים בצעדים הבאים (התכנית הוצעה לי על ידי ויליאם סטריינג׳ר):


  1. עצירה מיידית של כל הפעולות הצבאיות, ע״י כל הצדדים.

  2. השעייה מיידית של הממשל הנוכחי בעזה ובגדה המערבית והחלפתו הזמנית בממשל שלום בינלאומי וניטראלי (משב״ן) אשר בסמכותו להפעיל כוח על מנת למנוע התקפות נוספות על ישראל, לעצור מחבלים ואם נדרש, גם להרוג אותם.

  3. כינוס מיידי של ועדה מיוחדת בתוך מועצת הביטחון של האו״ם אשר תדון על הסדר מדיני סופי בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני עפ״י ההחלטה 1397 של מועצת הביטחון של האו״ם.

  4. סיוע הומניטרי מיידי: סיפוק מים, מזון, תרופות וחשמל לרצועה. הסיוע ינוהל על ידי המשב״ן. 

  5. העברה של כל החטופים והאסירים בידי ישראל או החמאס למשמורת אצל המשב״ן.


רוב האנשים, לפחות בישראל, ישללו הצעות שכאלה בתואנה שהן ”מראות חולשה”. אבל אף אחד לא באמת מפקפק ביכולת של ישראל ”לשטח את עזה” ולא להשאיר בה אף נפש חיה. אחרי הכל, יש בידי ישראל לפחות מאה ראשי נפץ גרעיניים. אני מאמין כי עצירת מעגל הדמים לא מביעה חולשה, כי אם אומץ.


מחבלי החמאס, במתקפות ”השבת השחורה”, הראו לנו מה בני אנוש מסוגלים לעשות כשכל המחסומים נפרצים וחושפים את היצרים החייתיים ביותר שיש בנו. עכשיו ישראל עומדת במבחן. אם מדינת ישראל תבחר לשחרר רסן, ומדינה נוספת (כנראה שכנה) תבחר גם היא, ואז עוד מדינה תצטרף לחגיגה… כך מידת הזוועה תתעצם עד אשר תחבוק את כל העולם.

בעולם של נשק אטומי, בואו נקווה שמישהו, איפשהו, יבחר לעצור.

Comments


bottom of page