top of page
  • Einat Last

שקדים בימי בצורת

Updated: Mar 4, 2023

איך הפכה השקדייה מעץ בר מקומי, חסכוני, ועצמאי לבסיס לתעשייה מפלצתית, המאיימת לרוקן את משק המים הקליפורני? במאמר הבא נחבר בין הבצורת בקליפורניה לבוסתנים שופעים ברמת הגולן. נתחיל בטיול ליקוט ונעבור דרך הסופרמרקט, משבר האקלים, גלובליזציה, משק אורגני בעין חרוד ונסיים עם הרחבה על עצי מורשת וחקלאות בת-קיימא בעקבות חוויותיו של שגיא רווה עם הישראלי שלא מפסיק לשתול עצים.



כתיבה אחרי טיול של ארבעה ימים בטבע.

טיול ליקוט, משמע אוכלים רק מה שמוצאים בשטח ולא מסתמכים על אוכל מהבית.

חוויה שנשמעת מלחיצה. אפילו מפחידה ובלתי אפשרית. אבל הנה, אני מקלידה כעת את המילים האלו, אז נראה שנשארתי בחיים, וזה לא עוד פוסט על צום.


רציתי לספר על מאכל אחד שעזר לנו למלא את בטננו הלקטית.

באחד הימים הגענו לבוסתן בכפר סורי נטוש. אציין שמעבר לכך שזה היה איפשהו ברמת הגולן, אני לא יודעת איך קראו למקום או את המיקום המדויק שלו - אחד מהדברים שהפכו את הטיול ליקוט לקסום ביותר הוא חוסר הידיעה שהמדריכים, תום וריף, השאירו אותנו בו בכוונה, כדי שנתחבר לחוויה ולא נהיה עסוקים במידע מילולי.


בין אבני הבזלת המסותתות לעשבי בר יבשים וקוצניים נהנינו מעצי השקד. ליקטנו בהנאה פירות ירוקים, ובעזרת שתי אבנים פיצחנו אותם ואכלנו את השקד החי שבתוך הקליפות. באותו הרגע לא היה דבר ממכר יותר מפיצוח שקדים - דקות ארוכות ישבנו מתחת לעצים, שרנו ודיברנו לצלילי הפיצוח והלעיסות שהפקנו. אם עדיין לא התנסיתם באכילת שקד ירוק - ממליצה להשיג אותם עכשיו בשווקים או על עץ - זו העונה!

למי שלא מכיר, רוב עצי השקד בטבע מרירים. כדאי לחפש את העצים שנותנים שקדים מתוקים, אנחנו עטנו על שני עצים שאחד מהם באופן מובהק היה לא מריר והשני מריר ועדיין טעים. אותם שקדים "מתוקים" בכל זאת שונים בגודלם וטעמם מאלו בסופר: יש להם ארומה מרציפנית ומרירות קלה לצד המתיקות. בנוסף, הם קטנים ומצומקים יותר - הטעם שלהם מרוכז. נחשו אילו שקדים אני מעדיפה ;)


הגב שלי בבריכה של לבלוב בגן החיים בתחילת 2021, היום היא כבר מלאה ושופעת


אני מספרת לכם, הקוראים, את כל זה לא רק ש "תראו איזה כיף לי" ולא בשביל שתבואו איתי לטיול ליקוט הבא (אבל אם עשיתי חשק, לינקים בסוף), השקדים הובילו אותי להבנות בקשר לחקלאות ולחומר החיוני ביותר לקיומנו: המים. ועל זה רציתי לכתוב.

מים ראויים לשתיה הולכים להיות מצרך יקר. מאוד. ואם נמשיך בקצב הנוכחי, יגיע היום שבו פשוט לא יהיו יותר מים ראויים לשתייה באופן טבעי.

בין עצי הבוסתן שביקרנו בו לא הונח קו מים, ולא היה זכר לטפטפות מתוצרת קיבוץ חצרים. לא היה שעון השקיה וגם לא מכלי דשן שחורים וגדולים. השקדיות מצאו את דרכן למי התהום בעזרת מערכת שורשים מתוחכמת ומסועפת. כל שנה הן ממשיכות להוציא פרי, להצל ולספק מרחב מחיה למגוון יצורים שחיים במיקרו-אקלים שכל שקדייה יוצרת. את כל זה הן עושות ללא אספקת מים, דשן או חומרי הדברה. גם בחודשי הקיץ היבשים והחמים ביותר הן משגשגות הודות למערכת הרמונית ומורכבת שאוצרת חכמה של שבעה מיליארד שנה, מערכת שיצרה שורשים שמכוונים את עצמם למקור המים, מועט ככל שהוא יהיה, ויוצרת סביבה תומכת חיים.

עצי שקד עצמאיים הם בדיוק מה שאנחנו צריכים לנוכח משבר האקלים. אנחנו זקוקים למזון שגדל כמעט בעצמו, ללא תלות באמצעים מלאכותיים, וישרוד בהצלחה מצבי קיצון כמו אלו העתידים לבוא.


אלון אלירן שלח לי כתבה מצוינת על אסון שמתרחש כעת בארצות הברית. מדובר באסון הבצורות. ארצות הברית סובלת ממחסור חמור במים, והתחזיות קודרות מאי פעם.

ומה עושים בקליפורניה או בלאס וגאס כדי להתגבר על ההתייבשות? ניחשתם נכון! ממש כמו שהיה בישראל, גם שם קוראים לתושבים לחסוך במים.

אפילו המשטרה התגייסה למשימה הלאומית ובכתבה ניתן לראות ניידת מפטרלת בלילה, ובה שוטרים שמחפשים בזבוז של המשאב היקר, דברים כמו פיצוצי צינורות והשקיית מדשאות מיותרות.


אז בואו נטוס רגע לקליפורניה.

קליפורניה מייצרת כמויות אדירות של מזון, התעשייה החקלאית מגלגלת 50 מיליארד דולר בשנה ואחראית ל-13% מהיבול החקלאי בארצות הברית. האקלים שלה לא שונה בהרבה מזה של ישראל - אקלים שמתאים לגידולים חקלאיים, למשל, האדמה לא קופאת בחורף.

המדינה המאוכלסת ביותר בארצות הברית חווה את המשבר העמוק ביותר, וכמעט כולה כרגע בבצורת תחת ההגדרה הרשמית. מאגרי מים, אגמים טבעיים ונחלים מתייבשים במהירות מבעיתה.


לאן הולכים המים בקליפורניה? למרות שבכתבה המרואיינים זורקים את האשמה על התושבים: "אנשים צריכים לחסוך במים, אל תשטפו מכוניות בעצמכם", הנתונים מראים תמונה אחרת לגמרי: רוב המים זורמים לשדות ולמטעים - 80% מהם מגיעים לחקלאות. אלו שמונים אחוז מתוך אלו שלא מוזרמים לפרויקטים סביבתיים (עובדה מעניינת: 50% מצריכת המים בקליפורניה מוקדשת להצלת מקורות טבעיים שבלי התמיכה המלאכותית יתייבשו...).

ואז נשאלת השאלה הנוספת, לאיזו חקלאות מוזרמים המים? לא, זה לא לחוות קטנות וציוריות כמו אלו המתנוססות על קרטוני הביצים והחלב שלנו.

שלוש המנצחות בתחרות התעשיות המובילות הן: חלב, ענבים ושקדים.

על נזקי החלב מהחי ותעשיית היין תוכלו להתוודע בנטפליקס. שם הפיקו סדרה מעולה בשם "Rotten", בכל פרק מקיפים תעשייה אחת מקצה לקצה.



אתמקד, כצפוי, בשקדים.

כל השקדים הנצרכים באמריקה הצפונית מקורם בקליפורניה. יותר מזה, 80% מהשקדים בעולם יצאו משם. קליפורניה מייצאת לסין, הודו, אירופה וגם לישראל בשווי של 4.5 מיליארד דולר (מתוך 5.6 מיליארד דולר שווי התעשייה) - קלטתם? רוב השקדים מיוצאים - ועל תושבי המדינה מטילים סנקציות, והמשטרה מפקחת עליהם.

אותם מטעי שקדים בקליפורניה, בניגוד לבוסתן הפסטורלי ברמת הגולן, זקוקים לאספקה סדירה של מים.

כמה מים?

כשקראתי את הנתונים כמעט נפלתי מהכיסא.

כמות המים שחקלאי השקדים (6,000 במספר) משתמשים בה, גדולה פי 35 יותר מכמות המים שצורכים חצי מיליון תושבי בירת קליפורניה, סקרמנטו.

כל שקד בודד דורש 4 ליטר מים במהלך חייו! זה 80 ליטר מים לכוס חלב צמחי ו"מוסרי". אגב - 200 ליטר לכוס חלב פרה.


מטע שקדים תעשייתי בקליפורניה


כשמגדלים שקדים מתוקים, שמנים ורווחיים עבור כל העולם, לא חושבים על חיסכון במים או מתחשבים באוצרות הטבע או בחוקיה. שותלים מטעים צפופים מאותו הזן בדיוק, מדשנים ומרססים אותם תכופות וברור שמשקים אותם הרבה מימות השנה, בטח במצב של בצורת.

כתוצאה מהשקיה עלית ונדיבה, השורשים של אותן שקדיות מפונקות הם שטחיים, וסביר להניח שבקצב הנוכחי של הדברים, גם אם יחפשו להגיע למי התהום, יגלו שאלה התרוקנו ע"י גופים כמו תאגיד מגדלי השקדים של קליפורניה (או בעצם על ידינו?), או אולי על ידי תאגיד מים "מינרלים".

בנוסף, השילוב של השורשים השטחיים עם קוטלי העשבים המשמידים את המגוון הביולוגי בקרקע גורם לתופעה הקטלנית של סחף קרקעות.


מה קורה כאן? מה זה העולם המשוגע הזה? במקום לגדל עצים חזקים שישרדו לאורך שנים בכוחות עצמם אנחנו מטפחים גידולים מפונקים שמרוקנים לנו את מאגרי המים - ובלי מים אין חיים!


ניקח טיסה חזרה לארץ.

גם בארץ משחזרים את אותן שיטות לגידול שקדים - מטעים צפופים של זן אחד (מה שנקרא מונוקולטורה), השקיה מוגזמת שמובילה לשורשים שטחיים, ה-מון ריסוסים ולקינוח, דשנים כימיים. עצים מפונקים מקיפים אותנו. רק שהילדים לא ילמדו מהם.

קיבוץ עין חרוד בחר להתמודד עם הקשיים ולגדל שקדים אורגניים מעולים. עדיין לא עצי שקד עצמאיים כמו אלו בבוסתן ברמת הגולן, אבל הרבה פחות הרסניים לקרקע ולמים מאלו הקונבנציונליים. בהעדר תמיכה מערכתית, שקדים אורגניים יקרים פי שניים משקדים קונבנציונליים. אבל אם נמשיך באותה דרך גם השקדים ה"רגילים", שכבר עכשיו אינם זולים, יהפכו להיות יקרים מאוד מאוד. המנטרה: "אין בעיה, נייבא את המזון" כבר עייפה מאוד - מאיI נייבא? מהמקומות שבהם עדיין אין בצורת? נייבש גם אותם? ואז מה?


עם מה אפשר לצאת מחיבור שכזה? הייתי רוצה שאחרי הזעם והעצב על המצב (ובלי תחושות אשמה - בוא נשאיר אותם מאחור), נפקח את העיניים לאופציות חדשות, לעולם יפה יותר, עם עצים עמידים שגם מאכילים אותנו וגם מועילים לחיי הטבע. לחקלאות שעובדת עם חוקי הטבע ולא נגדם.

העולם הזה לגמרי בהישג יד! רק תראו את השקדייה; אפשר לשתול בוסתנים קסומים בכל הארץ מחר בבוקר (נגיד במקום ברכיכיטון, חביב העיריות...)
נכון, כדי לגדל שקדים בצורה מקיימת צריך לבצע תהליך די מורכב בתחילת חייו של העץ. תהליך שדורש הרבה יותר השקעה, זמן וסבלנות מאשר השקיה תעשייתית - אבל בטווח הרחוק מתבגר עץ עצמאי ולנו נותר רק לקטוף את הפירות כל שנה מחדש.

ולגבי הזעם, בואו נפנה אותו למקומות הנכונים. אני חושבת שבניגוד לאזרחים הפרטיים, לראשי התאגידים והממשלות יש לגיטימציה לחוש רגשות אשמה עמוקים, במילים אחרות, הגיע הזמן שיקחו אחריות על הפשעים האקלימיים שהם מבצעים כבר לפחות 50 שנים, בניגוד לאזהרות המדענים שהחלו להישמע לפני כ-60 שנים. אז אולי במקום פרסומות עם סלבס שקוראים לנו במניפולציות שיווקיות של סחיטה רגשית לסגור כל ברז מטפטף… זה אכן חשוב לסגור את הברז גם בבית, אבל את הדוגמה לאופני פעולה בני קיימא צריכים לתת זללני המים הגדולים באמת; זה הזמן לפתוח את הסכר ששומר את המים ואת התמיכות הממשלתיות לתעשיות כושלות ובזבזניות ולתת למים ולכסף לזרום למקומות המועילים באמת - לחקלאות מקומית מיטיבה, ליערות מאכל, לגינות קהילתיות, ולכל הדברים שבהם קיומנו באמת תלוי, המקומות שיוצרים שגשוג אמיתי וחוסן אקלימי.
אז גם הציבור יצטרף.

תודות!

תודה לשגיא רווה שלמד מעמית פומפן שלמד מפלאחים ערבים איך מגדלים עץ שקד כמו שצריך. שגיא האיר את עיניי לבוסתנאות נשכחת. שגיא גם מדריך טיולי ליקוט , הם נקראים "שירת העשבים" - ממליצה!

תודה לאלון ששלח לי את הכתבה, ומלמד אותי כל הזמן על מזון ועל אוצרות הטבע.

תודה לריף ותום שהדריכו טיול ליקוט מהמם ותודה לאביב שגרמה לי לצאת אליו.

תודה לתמי שמלמדת, עושה איתי סיעורי מוחות, ועורכת את דבריי. תודה ללבלוב שהקים את "גן החיים" - יער מאכל שמיישם בוסתנאות אקולוגית - יער שיישאר איתנו לשנים רבות בזכות שיטות גידול עתיקות-חדשות.

תודה לאיתמר מאירי, כתב "כאן", שסוף סוף הביא לקדמת הבמה את נושא האקלים בצורה באמת מצוינת - אמן ירבו כתבות כאלה!


בתקווה רדיקלית,
שלכם,
עינת



שקדים בעץבעיר, בצורה האהובה עלינו - קלופים ומושרים


הרחבה מאת שגיא רווה על עצי מורשת - חלק 1


נדמה לי שחשוב להרחיב על הנושא של עצי מורשת ובוסתנאות בעל, הכתוב הוא מהניסיון שלי ומההתלמדות של עם עמית פומפן ולמידה עצמאית. לצערי יש מעט מאוד סימוכין ופרוטוקולים רשמיים לתחום, בשל קוצר היריעה אתייחס בעיקר לעצים מניבי פירות אכילים.

זני מורשת של עצים מוגדרים בפשטות כזני עצים שקיימים בארץ מעל ל100 שנים. בשנים האחרונות ההגדרה בתהליכי שינוי עקב ותק של זני עצים שהם לא מאוד ברי קיימא לטווח ארוך.

ההגדרה הנוכחית של עצי מורשת נובעת מתוך המחשבה שאם העצים הללו "שרדו" בנוף המקומי לאורך שנים רבות ככל הנראה יש להם התאמה גבוהה לאקלים המקומי ויכולת לגדול ללא השקעה רבה וטיפוח אנושי.

זני המורשת היום כוללים הרבה זנים של עצים שהם לא מישראל במקור כמו רימון (אסיה),אגוז מלך (יורואסיה),פקאן (אמריקה),תות עץ (אסיה),משמש (אסיה),שסק (אסיה)ולמרות זאת העצים הללו משגשגים באקלים הישראלי וגדלים בו בקלות יתרה לעומת זנים שאינם מותאמי אקלים ודורשים השקעה מרובה יותר של משאבים ועבודה.

זני המורשת הם המורשת האמיתית שלנו מהדורות הקודמים, חלקם כאמור לעיל מיובאים או מתורבתים וחלק מהבר הישראלי (פיקוס בת שקמה-תאנת בר,עוזרר,קטלב,אשחר,אלון).

החשיבות האקולוגית של עצי מורשת היא בהיותם עצים שיכולים בתנאים הסביבה והגידול הנכונים להניב פירות בשפע,להיות עמידים למחלות ולתנאי אקלים קיצוניים ללא צורך בהשקעה חיצונית של מים,דשן או חומרי הדברה.

יש גם עצים נוספים שלא הגיעו למעמד של עצי מורשת אך מתאימים לכמות הקרינה, להיעדר הגשמים בקיץ ומיעוט הגשמים בחורף של ישראל.

בכל אופן השאלה הראשונה לבחינת האקולוגיות של נטיעת עץ בשטח מסויים הוא ההיתכנות לכך שהעץ יוכל להגיע להנבה עצמאית ללא צורך במשאבים חיצוניים בשלב מסויים במהלך החיים שלו.

עצים שהגיעו מאקלים טרופי יגיעו "מורגלים" לכמויות אדירות של מים ,הגנה מרוחות ומקרינה. לכן בננות למשל נדרשות להשקיה חיצונית וחממות שמורידות את קרינת השמש אותן הם מקבלות ומגינות עליהן מפני הרוח.

בנקודת זמן זו בה המים הקרקע והנפט הופכים למשאבים שהולכים ואוזלים ההשקעה בעצי מורשת היא ככל הנראה ההשקעה היחידה שבוודאות תניב פרי. בניגוד למטעים וגידולי שדה- גם אם הם אורגניים. עצי המורשת לא ידרשו עבודה של כלים כבדים זוללי נפט לגיזומים, לא ידרשו עיבוד של הקרקע שגורם לשחיקה ולסחף שלה, לא ידרשו השקיה חיצונית שככל שהזמן עובר הופכית למשאב יקר ונדיר יותר.

לכן אני מאמין שבכדי להבטיח את העתיד שלנו, יש להביט על העבר, להוקיר את מורשת העצים שהועברה אלינו ולטפח אותה.


חלק 2 - שתלנות מסורתית

בימי משבר האקלים בתחום החקלאות נקודות התורפה הן אדמה - בליה וסחף קרקעות, מים - גידולים חד שנתיים או עצים שאינם מותאמים לאקלים יובשני וזיהום - שימוש בכלים כבדים לעיבוד בלתי פוסק של הקרקע, שימוש בחומרי ריסוס והדברה מבוססי נפט ותרכובות אורגניות רעילות, וזיהום האוויר, מקורות המים והקרקע כתוצאה מכך.

במחשבה לטווח הארוך זה כמעט ברור מאליו שחקלאות בזבזנית אינה אפשרית,בייחוד במדינה מעוטת משקעים ומרחב כמו ישראל.

בהתייחסות לגידולי שדה - כלומר ירקות ופירות הגדלים באופן חד שנתי (עגבניות, מלפפונים,אבטיח, מלונים, דלעות, חסה, תירס וכו') יש להעדיף שימוש בזנים מקומיים או זנים שהתכונות שלהם מתאימות לאקלים המקומי, כגון: פקוס ובעג'יר במקום מלפפון, אבטיח מללי במקום הסוג המסחרי וכו'.

התכונות העיקריות שמעניינות את החקלאים, גם האורגניים, קשורות לסחר המוצר (עמידות למזיקים וריסוס, חיי מדף, אחידות הבשלה וכו') במעבר לקנייה מחקלאות מקומית, משקים פרטיים וגידול עצמי יש חשיבות אדירה, מכיוון שמגדל עצמאי יהנה מהבשלה לא אחידה שתספק לו תוצרת לאורך זמן רב יותר עם מיעוט פחת. כאשר המיקוד הוא על תכונות מקיימות יותר אפשר לחשוב על עמידות לחוסר השקיה, עמידות למליחות וכו' כתכונות מבוקשות יותר.

אליק פלמן מדגים אוטורקיה, על פחות מדונם אחד הוא מגדל את כל המזון שלו - בעיקר באמצעות גידול פול וחיטה בחורף ממי גשמים והשלמה לגיוון תזונתי עם גינת ירק. בכך הוא חותך את שרשרת האספקה הבזבנית של גידולי השדה וחי מהיד לפה.

עוד דרך לצמצם את השימוש בחקלאות בזבנית היא העדפה של גידולים רב שנתיים: יש מיני קטניות, ירקות ופירות שלא דורשים שתילה מחדש בכל שנה ובכך חוסכים את כל העבודה הנלווית לכך, מעמיקים שורשים וזקוקים לפחות מים וטיפול. בנוסף ליקוט צמחי וקטניות בר מאפשר גישה לצמחים באיכות תזונתית וטריות גבוהים ביותר ללא צורך בהשקעת אנרגיה לגידולם, עשבי וקטניות הבר נפוצים בכל הארץ יכולים להוות מרכיב משמעותי בתזונה, בייחוד בחורף ובאביב.



עמית פומפן שופך קומפוסט בבור השתילה

עצים מותאמי אקלים הם המפתח החשוב ביותר לחקלאות ברת-קיימא. העצים, כאשר הם מאוקלמים היטב, מניבים בשפע לאורך שנים רבות, בטיפול מינימלי וללא צורך כמעט בהשקעת משאבים, הם מיטיבים עם האדמה וגורמים ליצירת חומר אורגני, חיפוי ומניעת סחף קרקעות. כמו כן, הם מייפים את הנוף, מנקים ומזרימים את האוויר.

יש חשיבות רבה לסוג העצים והתאמתם לאקלים המקומי אך מעבר לזה יש גם חשיבות לאופן השתילה וביסוס העצים בשנות חייהם הראשונות. זה מה שיעשה את ההבדל בין עצים חלשים הזקוקים לטיפולים, דישונים, גיזומים, השקיה וכו' לעצים שמשגשגים לאורך שנים ללא השקעת אנרגיה.

אופן השתילה של העץ משפיע מאוד, גם עצים עם מטען גנטי זהה (מייחורים-רביה וגטטיבית) יבדלו מאוד באורך חייהם, צורת הצימוח והעמידות שלהם בהתאם לאופן הגידול והשתילה שלהם.

במחשבה על חקלאות טבעית - פרמקלצ'ר, אנחנו נרצה להתבונן בדפוסי הריבוי וההפצה של העצים בטבע ומכך ללמוד על האופן שבו יש לשתול.

שתילים ומשתלות הינם המצאה מסחרית של מאות השנים האחרונות, לפני כן עיקר ההפצה הייתה במרחקים קטנים ובצורה קרובה יותר לאופן שבו עצים מתפתחים בטבע.


הריבוי הטבעי של עצים מתבצע בעיקר על ידי זרעים - המופצים למרחקים על ידי ציפורים וחיות אחרות, ייחורים - ענפים מהעץ שנשברים ונקלטים בקרקע ומפתחים שורש ועץ עצמאי, הברכות - כמו בגפן, גזע העץ שקרוב לקרקע שולח שורשים במאונך, חיתוך של חלק זה יכול לייצר עץ עצמאי ורביית נצרים - שלוחות מהעץ שמחוברות לעץ המקורי ומשם מפתחות שורש ועץ עצמאי. יש עוד צורות רביה של עצים אבל אלו הן העיקריות בישראל.

יש הבדלים בין שיטות אלה אך המשותף לכולן הוא שמגיל צעיר מאוד של העץ הוא שתול באדמה בה הוא יהיה כל חייו, מורגל למשטר הרוחות המקומי,האדמה המקומית וכו'. החשוב ביותר הוא האפשרות של העץ להאריך שורש.

העצים בישראל מותאמים לאקלים יובשני בו אין משקעים לפחות מחצית מהשנה, כדי לשרוד באקלים זה הם בעלי יכולת לפתח מערכת שורשים בצורת שיפוד, שמגיעה לעומק האדמה ומסוגלת לקבל הזנה מהלחות שנשארת לאורך כל השנה לעומק האדמה.

במשתלה בעציץ, גם עציץ של 50 ליטר שנחשב גדול מאוד מגיע לאורך של כ45 ס"מ,כלומר-יש מקום מוגבל מאוד לשורשים להתפתח ולכן נוצר מצב שבו עצים מעמיקי שורש מפתחים ציצת שורשים- מעין גוש אחד גדול שממלא את העציץ במקום לחפור לעומק הקרקע. בעצים רבים בישראל כמו השקד יש תקופה קריטית שבה אם העץ לא שלח שורש שיפודי לעומק הקרקע הוא לא יוכל לפתח אותו בהמשך. עצים כמו חרוב, אלון וכו' מפתחים שורש שמעמיק למטר לפחות באדמה בשנת נביטתם הראשונה, כאשר הם גדלים בשתיל - יוצא עץ גדול יחסית בנוף אבל דל וחלש בשורש.

לכן במחשבה לאורך זמן על חסינות העץ,על השורש ועל התאמה מיטבית למקום השתילה נעדיף לשתול עצים כמה שיותר קטנים או באופן אידיאלי, להנביט או לייחר אותם בשטח השתילה עצמו.

בטבע מעטים העצים שמצליחים לנבוט ולהחזיק מעמד, מה שעושה את ההבדל הוא תנאי הפתיחה שלהם - איכות ותיחוח הקרקע ,חומרי הזנה,ניקוז מים וכו'. לכן בתכנון של נטיעת עץ ברת קיימא ההשקעה ההתחלתית תהיה גבוה בהרבה מאשר נטיעה רגילה, בשביל לייצר תנאי פתיחה טובים שיעשו את ההבדל בהמשך. נעשה בורות ענקיים לעץ (מטרxמטרxמטר באידיאל), נשים הרבה קומפוסט (לפחות 200 ליטר) והרבה גזם (גם לפחות 200 ליטר).

אופן הצמיחה הטבעי בישראל נבדל מהמטעים המסחריים גם באופי ההשקיה, העונה הגשומה בישראל מאופיינת במעט ימי גשם עם כמות משקעים גדולה יחסית. ההשקיה המומלצת בישראל היא בטפטפות, השקיה זו בעייתית מאוד לעצים כי היא מעודדת אותם לפתח שורשים שטחיים ו"להחזיק מעמד" במקום לפתח שורשי עומק שיאפשרו להם לשגשג לאורך זמן. לכן כאשר נרצה לייצר עץ עמיד שאינו דורש השקיה, נבצע השקיות בתכיפות נמוכה ובכמות גבוהה יחסית של מים. במצב זה החלק הגבוה של הקרקע מתייבש מהר בקיץ, לאחר שהוא מתייבש העץ נדרש לחפש בעומק הקרקע לחות ולהשתמש בה. בשימוש בצינור טפטוף החלק העליון של הקרקע הוא החלק היחיד שמקבל הזנה, העץ לא נדרש לשורש עמוק ויתחרה תמיד בעשביה ובאידוי על המים שנמצאים על פני הקרקע.

המצב בו יש מים וחום בישראל הוא נדיר יחסית ויוצר אנומליה שהעצים המקומיים לא מותאמים להתמודד איתה כמו עשבי קיץ קשוחים במיוחד,פטריות וכו'. לכן יש חשיבות רבה לגמילה של עצים מהשקיה תדירה ולייצר עצים שמתאימים לאקלים. עצים מותאמי יובש שלא מקבלים השקיה מניבים גם פירות מרוכזים,מזינים וטעימים יותר.


נראה שאימא טבע יודעת מה היא עושה וכל שנותר לנו הוא להאזין וללמוד. פעם אחר פעם, אנחנו מגלים שפיתרונות טכנולוגיים שמפתים אותנו בנוחות, קידמה והצלחה קלה, לוקים בחסר. אנחנו לומדים בדרך הקשה את המובן מאליו: בעלי הניסיון, מי שחיו כאן על האדמה במשך עידנים: האנשים והצמחים, יודעים טוב יותר.
תאבת הבצע והרצון להגדיל את הרווחים בטווח הקצר - כמו לגדל שתילים שעל פניו מפותחים ואטרקטיביים ללקוחות, פוגעים בנו אנושות בטווח הארוך - עד מתי נסתכל על אותו השתיל המלבלב ולא נבין כי שורשיו מפותלים והרוסים. נתעלם מהידיעה ששנים ספורות נותרו לו, שנים בהן יחיה בתלות וחולשה?

Comments


bottom of page