top of page
  • Einat Last

עת לנוח?

Updated: May 4, 2023

דברים לעולם בעקבות חוויותיי במשפחת הריינבו הישראלית. הצעה להתמודדות עם המתחים שלי ושל אחרים סביב עשייה במרחב הקהילתי.



מתי נכון לעשות ומתי לנוח?

ברוב התקופות הטבע מכתיב את קצב העשייה. מחזורי היום והלילה, החום והקור, עונות השנה. כשחם - מרפים. כשמתקרר - זזים. כשחשוך - שרים. כשמואר - מסדרים. בקיץ - קוצרים. בחורף - מספרים סיפורים.

בבבילון (החיים המודרניים-תעשייתיים-צרכניים) העבודה היא מנותקת מהטבע וכך אנחנו עובדים כל היום, כל השנה. דבר שלא התקיים מעולם בהיסטוריה האנושית. כאשר אנחנו חוזרים לחיקה של אמא אדמה ולאורח חיים פשוט יותר, אנחנו יכולים גם לחזור למחזורי מנוחה ועבודה מותאמים לכאן ועכשיו. אנחנו מרפים לתוך הזרימה של הבריאה.


סיימתי עכשיו שהות של 25 יום בנחל. הרבה ממנה נתתי לטבע להנחות את דרכי.

הייתי בהתכנסות הריינבו בפעם השלישית וזו הייתה שוב, חוויה משנת חיים.

במהלך ההתכנסות חוויתי אהבה אינסופית, יופי, חברות, סולידריות, שמחה ומשפחתיות.

ומשפחה… ועוד ישראלית… טוב אם גם לכם יש כזאת אתם יודעים שזה עסק די מסובך.

הייתי לא מעט בדילמות מול עצמי, מול הקהילה, מתי נכון לקחת יוזמה ומתי לתפוס מרחק.


חוויתי גם צעקות (שלי, כלפיי וכלפי אחרים), בכי, ביקורת, זלזול, דיכוי והקטנה.

כל יום היה לי בית ספר, רק שהפעם, שבע שנים אחרי, החלפתי תפקידים ללא הרף - לפרקים הייתי התלמידה, לפרקים המורה וגם המנקה, האימא שמכינה סנדוויצ'ים ואב הבית.


עם כל הכבוד לעשייה דרך הטבע, הלב, האינטואיציה, שכולנו כל כך דוגלים בה, היא עוד דרך, וראוי לשאול מדי פעם, לאן היא מובילה אותנו?

אנחנו זקוקים לחזון. בפוסט המקורי שפירסמתי בדף של משפחת הריינבו הישראלית טענתי שהמשפחה קצת איבדה את החזון. עכשיו שאני כותבת בפרופיל האישי אני מרשה לעצמי להרחיב מעט את הפרפסטיקבה. הריינבו הוא מיקרוקוסמוס למה שקורה גם בעולם, לא נפרד מהמציאות - אז קצת כמו התכנסות אביב 2023, האנושות צועדת קדימה חסרת כיוון, חסרת חזון.

אבד לנו המצפן (אולי מתחת לערימות "מיחזור" הטקסטיל באפריקה? או עמוק בבוץ שנסחף עקב דלדול האדמות?) שיראה לנו לאן אנחנו הולכים.

חזון צריך לתת מענה לשאלות קריטיות כמו: למה אנחנו כאן? לאן אנחנו הולכים? מה בעצם קורה פה? מה התפקיד שלי בכל זה?

תמיד יש איזשהו חזון.

תמיד יש תפיסת מציאות אשר מכתיבה את המציאות. סיפור, מיתוס, מאחורי הפעולה.

בקצרה, המיתוס השולט היום הוא מיתוס הנפרדות - אני אגו נפרד שצריך להיות "עצמאי" ולדאוג לעצמו. רק אני יכול לדאוג לצרכים שלי. אני בתחרות עם שאר הפרטים. אנחנו נאבקים בינינו על משאבים מוגבלים. הטבע כאן כדי לשרת אותנו, אין לו זכות קיום משלו. אחרים מנסים לנצל אותי ולגרום לי לעבוד בשבילם.


הסיפור שהייתי רוצה שנספר הוא קצת אחר, מיתוס האחדות:

הגענו לכאן לחיות יחד, בהרמוניה עם הטבע והא'נשים. ליצור ולייצר קשרים עמוקים ומשמעותיים. אנחנו דואגים יחד לספק אחד לשני את הצרכים, גם הבסיסיים וגם הגבוהים, כך שנשגשג ונהיה הכי עצמנו שאפשר. שואפים לפגוע בטבע כמה שפחות, ואף לטפח אותו ולשגשג יחד איתו. באנו לתת ולקבל, וגם ליהנות מעשיית הכלום. כל אדם עושה ונותן מרצונו הטוב, כמה שהוא יכול. אפשר להיות מי שאנחנו בכל רגע: לפעמים לקחת אחריות, לפעמים לעזור, לפעמים להתפנן עם הצפרדעים.

רק לשבת במעגל ולדבר את החזון כבר עוזר המון. דבר שהיום מתקיים במעגלים מצומצמים (ולרוב אליטיסטיים יש לומר). הלוואי שנשכיל להקדיש לחזון יותר תשומת לב. בטוחה שרק זה יחולל שינוי גדול.


ברשותכם, אצלול לנושא עוד קצת, נגיד שהתעגלנו, ישבנו ואולי אפילו סיפרנו לכל מי שנקרה בדרכנו, עדיין נשארות שאלות מהותיות כמו:

איפה אני דואג לצרכים שלי בתוך החזון הקבוצתי? איפה הרצון החופשי? איך מגשימים חזון בלי לוותר על הדרך? איך מגשרים על המתח בין ערך הסולידריות לערך החופש?

הערכים מתנגשים, ואנחנו נעים לנו, בחיי הקהילה, על הספקטרום. המתחים קיימים בינינו ובתוכנו. כמו המתח בין מי שעושה למען הכלל ולמעשה מטפח את החזון, לבין מי שפחות. לפחות אני מרגישה אותם על עצמי ועל אחרים במרחבים החברתיים הקרובים בחיי.

לפעמים אני בקצה העצלני של הסקאלה, זאת שמשאירה לאחרים את הכלים המלוכלכים שלה ומפזרת חפצים ללא הכרה. רק תשאלו את תמי ותמי - תמי לסט אימא שלי ותמי צרי שגרנו יחד בשנתיים וחצי האחרונות.

הפעם הייתי בקצה השני שלה.

אמרו לי לא מעט פעמים במהלך ההתכנסות שאני צריכה לנוח, שאני עושה יותר מדי, שאני צריכה לתרגל אי-עשייה, לעשן קצת. אבל אני לא מבינה - אם אני נהנית, ואחרים נהנים, ויש לי אנרגיות, למה לעצור את עצמי? למה לא לבטא את מה שיש לי לבטא?


אמרו לי גם שאני מדברת כמו גננת או מדריכה בצופים וזה מעצבן נורא. אשקר אם אגיד שזה לא קשור קצת למציאות שחוויתי.


בכל זאת, הנה ניסיון לדבר בגובה העיניים.



האמת שממש רציתי להיות בודהה, לעשות בלי השוואות ולחשוב מחשבות חיוביות. לפעול למען טובת הכלל בלי אגו. זה לא תמיד הצליח, מאתגר לעשות ולהתרוצץ בזמן שאחרים בסטלבט. בעיקר שאת לא מכירה את האחרים ואין לך שום אינפורמציה על מה הם עושים או עשו למען המחנה או מה הן נסיבות חייהם.

שיננתי לעצמי שאני לא יודעת כלום, שאין לי איך לשפוט.

נזכרתי שכן, כשחם פחות רוצים לעבוד ובצדק, כן, גם שמעתי קולות של אימהות חד הוריות שעובדות ממש קשה בעולם בחוץ ואכן באו לחופשה וצריכות תמיכה. וכן, גם הרבה מאיתנו, אם לא כולם, מותשים ופגועים מהבבילון.


אבל כמה אפשר לנוח כשאנחנו חיים יחד בסביבה טבעית? בסוף מישהו צריך לעשות את הדברים. נהיה לא פשוט לשחרר שזמני הארוחות נהיים הזויים מיום ליום. החזון היפה על קהילה הפועלת יחד ברוח התנדבותית, ללא ניהול, עומדת שוב ושוב למבחן בעמדת שטיפת הכלים. יש פה פרדוקס, סתירה מובנית - הרי כולם זקוקים למזון מיטיב, כולנו נהנים מיצירתם של אחרים: ידע, סיפורים, שירים, ריקודים. לי די ברור שעשייה משותפת מחברת ויוצרת תחושת שייכות, והחיים טובים יותר כשיש רוח של עזרה הדדית ויצירה. האמת שבלי הבסיס: כלים שטופים, מזון שמישהו דאג שיהיה, היגיינה, מטבח מסודר, שירותים סבירים ועוד… - קשה יותר לבנות רוח יצירתית - ללמד סדנאות, לקיים מעגלי שיח, להפיק טקסים ולבנות תנורי בוץ / פסלים בניחוח פגאני.


אז מה עושים ברמה הקולקטיבית? איך מתמודדים עם מרירות, עם מתחים סביב עשייה? עם חזון מתרופף? מחנה מתרופף? איך אפשר להתקרב לזרימה הרמונית עם עצמנו ולקדם באהבה את החלום האוטופי הקבוצתי?

וואלה מורכב - החיים מורכבים.

המסר שלי (שממש לא תמיד אני מיישמת) הוא שעלינו -

לשתף.

לדבר.

לא לשמור בבטן.


יש נטייה בעולם ההיפי ניו-אייג'י ובכלל, לייחס בעיות לפסיכולוגיה הפרטית שלנו. דברים יפתרו אם רק נשפר את הדיבור הפנימי שלנו. אמרו לי משפטים כמו "אל תשימי על אחרים!" "תלמדי לשחרר ולראות איך דברים קורים בלעדייך" "תנוחי קצת" "פשוט תהיי את" "אז לא יהיה אוכל… אז מה??"


אבל מה אם יש בעיה מרכזית בהתנהלות הקבוצתית שלא קשורה רק אליי?

הפעם הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על הקבוצה שתדאג לספק את צרכיי הבסיסיים. מבאס אבל הרבה מהימים זו הייתה הסיטואציה. לא משנה כמה לקחתי השראה מהבודהה… זה מעולה… זה עזר... אבל זה לא הספיק. הרבה פעמים היו מעט מדי אנשים שהחזיקו את המרחב, נראה שלרבים, כנראה לרוב, לא שינה אם הריינבו יהיה אסופת זולות.


המצב מבאס, ופיתרון לדילמות מהסוג הזה, אם יש בכלל כזה, הוא די מורכב.


כנראה שהיה עוזר לשבת במעגל, לתת מקום, ולהציף קשיים. לשאול בכנות ובסקרנות - למה זה המצב? מה השתבש? מה אנחנו צריכים לשנות כקולקטיב וכיחידים כדי לעלות רמה?


בהינתן בכך שלא היו הרבה מעגלים, ושלא תמיד אפשר וכדאי ליצור אותם, אני יכולה לספר שברגעים שהעזתי לשתף בתחושות המתוחות שלי, הוקל לי במיידי.


דוגמה שאני די גאה בה: בקלין אפ, נזרקה הערה לא נעימה לעברי, כשדיברתי בפני כולם. לא יכולתי להדחיק יותר את העצב והכעס שהצטברו מההערה ומסיטואציות קודמות. הרגשתי שאין ברירה, אני לא יכולה להחזיק יותר, וסיפרתי לאחים ולאחיות איך אני מרגישה. שיתפתי שקשה לי לקבל חוסר כבוד אחרי שעמלתי (בכיף ובאהבה) כל היום למען המשפחה.

וואלה זה עבד. ההערות, לפחות אלו שיכולתי לשמוע, הפסיקו.



לסיכום, קהילות, ובפרט אקולוגיות, ממש חשובות לי. אלו המקומות שבהם אני מרגישה הכי אני בעולם. בלי ציניות. חלק לא מבוטל ממי שהיה בריינבו, או במקומות עם רוח דומה, מרגיש את זה גם. הייתי רוצה שעוד אנשים יזכו להרגיש. כל כך הרבה חוויות שבא לי שיהיו יותר מהן בעולם. אכפת לי שהריינבו ודומיו יהיו מקומות טובים יותר ואני יודעת שיש עוד כמה כמוני. מי ייתן ונתאחד, נאהב וניצור (לא צריך הרבה כמונו!) קהילות מתפקדות, בעלות חזון, עם מסר לעולם, ולא רק אתרי קמפינג נחמדים או מתחמי סדנאות מפונפנים.
מי ייתן ונרגיש בנוח לתת את המתנות שלנו לבני המשפחה החדשה-ישנה, להציף מתחים ולדבר בכנות על רגשות.
מי ייתן ונהיה נוכחים עבור אהובינו בשביל לתת את מתנת ההקשבה.

Comentarios


bottom of page