חוויות ורשמים בעקבות סיור אצל פלסטינים-בדואים משבט הג'הלין, סמוך למעלה אדומים
פעם היה יותר טוב?
סיפורים מורכבים מליד הבית.
אתמול הייתי בביקור אצל אנשים נורא מסכנים.
אנשים שיש להם חובות על קניות של אוכל.
אנשים שבכל יום סכנת גירוש מרחפת מעל ראשם, מידי שכנים עוינים.
אנשים שגרים בפחונים, וכל דבר אחר שיבנו יהרס.
אנשים שלא מוצאים את הכוחות לנקות את הזבל הנערם סביבם.
שאף אחד לא נותן להם עבודה, ואם כבר יש עבודה מדובר במשכורת זעומה של 80 ש"ח ליום.
ואני חייבת לשאול, איך הגענו למצב הזה? מה היה קודם?
הבדואי היה דואג לפרנסתו בנדודיו במדבר.
באמצעים דלים, בתנאים קשים, שאף אחד אחר לא שרד, הוא למד להסתדר לא רע בכלל.
היום נאסר עליו לנדוד והוא שוקע במקום בחול - בחובות ובמרמור.
אנחנו ספציפית, בסיור פוליטי עם Yael Moav, ביקרנו אצל שבט הג'הלין שהגיע במקור מאיזור ערד, ובשנות ה-50, מדינת ישראל "הראתה לו את הדרך" לירדן.
מאז שנות ה-70, השבט יושב באדמות פרטיות פלסטיניות, שהולאמו, באיזור מעלה אדומים, אבל מכיוון שזהו שטח C, בשליטה ישראלית, ורוצים לשמור על רצף טריטוריאלי, "מטוהר", כל הזמן יש הריסות בתים וניסיונות פינוי. אחד המקרים המפורסמים, שהגיע לבג"צ, הוא הניסיון (שעוד לא צלח) לפנות את הכפר חאן אל-אחמר. במיוחד מאז ה-7 באוקטובר, קהילות ברחבי הגדה גורשו על ידי מתנחלים אלימים וחמושים. באיזור בו ביקרנו הפלסטינים נשארו בביתם הודות לפעילים ישראלים שנכחו במקום ושמרו עליהם.
אבל מי היה מאמין שיש גם יתרונות למצבו הגרוע של הבדואי בעת הנוכחית.
כבר שנים שפעילות שלום חזקות, משוחררות וחשופות ראש מגיעות לקהילות כחלק מפעילות פוליטית, וחושפות את הנשים בקהילה האולטרה שמרנית לסוג אחר של נשיות.
פחות כנועה, יותר חופשית.
הפלא ופלא אחת הבנות כבר סיימה ללמוד באוניברסיטה ברמאללה ואחותה חולמת על כך (ואולי בעזרתן של פעילות שלום גם תצליח לממן דבר כזה).
הנשים מפרנסות אודות לשיתופי פעולה עם הפעילות. בעיקרון אסור להן לצאת לעבוד, אבל בתוך הבית זה בסדר. אז התחיל פרויקט בו הן מכינות בובות עם רקמה בדואית, שנמכרות לישראלים.
פאטמה למשל - הכינה לנו ארוחה מפוארת וקיבלה את הכסף לעצמה.
יכול להיות שיש פה שחר של חברה שיוויונית יותר בקרב הבדואים?
נראה שהסיכוי היחיד של הנשים הצעירות שפגשנו, לצאת ממעגל העוני והכפיפות לגברים בחייהן, הוא לצאת ללמוד מקצוע שיקבלו עליו כסף.
כסף שאיתו יעשו מה שכל אישה מודרנית וחופשייה עושה - ילכו איתו לסופר וישלמו איתו משכנתא לדירה מבטון בעיר.
אולי יום אחד יהיה להן מספיק כסף לשלם לאישה אחרת, שעוד לא התקדמה, לנקות עבורן את הדירה המודרנית.
גם כאן בארצנו, כמו בכל העולם, התרבות הילידית, זאת שמחוברת וחיה מהאדמה, שיש לה שורשים מדורי דורות, תרבות שיודעת לעבוד עם הטבע ולא להוביל את עצמה ואת סביבתה לכיליון - נכחדת.
דווקא המתנחלים, בחסות המדינה ונערים בסיכון, הופכים ברצון לעובדי האדמה החדשים, בתקווה יום אחד להיות אחד עימה, כמו, נו - הבדואים שהם מגרשים.
ראינו את אחת החוות - לכחתילה - חווה חקלאית לנוער חרדי. למבנים שנוספים לה מיום ליום, ורואים היטב מהחושות של הבדואים, לא מוציאים צווי הריסה.
אני רואה את התהליכים האלה, בדואיות שואפות ללמוד באוניברסיטה, יהודים שואפים ללכת אחרי הצאן - וזה מעלה בי המון שאלות.
איזה זכות יש לי, בתור יהודיה לבנה ופריבילגית, לבקר את הכיוון אליו חולמות הנערות הבדואיות?
בגלל שאני מודאגת ממשבר האקלים?
כי אכפת לי מחיות הבר ומהניכור המתגבר שלנו לטבע ולעצמנו?
מה לאותה נערה אכפת מרגעי קסם עם כוכב זוהר בשמים או הפשטות הנעימה בבישול על מדורה (שמבעירים עם שקית ניילון, כן?) כשהיא רואה את ההתנחלויות סביבה? כשהיא שכנה לבתים בורגניים וכבישים החלקים, והיא בפחון עלוב, בסוף דרך עפר, חיה מנדבות של אונר"א?
אסיים בקטעים מהשיר שלי, גאולה, שהייתי איתו, כתוב על בריסטול, אתמול בהפגנה בירושלים.
בכנות, פחדתי לפרסם אותו עד עכשיו, אבל בהפגנות גיליתי שלאנשים יש סובלנות כלפי דעות רדיקליות - כשהן באות בחרוזים. הרגשתי שהוא מוכן לצאת לעולם.
~~~
Comments