top of page
  • Einat Last

מִשְׁלֶמֶת העולם הראשונה: פוסט בעקבות המלחמה באוקראינה ועל מלחמות בכלל.

מסבתא רבא שלי, דרך הציידים ועד להשלמה. נקודת מבט רדיקלית על המלחמה באוקראינה ועל מלחמות בכלל.



אני רוצה להתחיל מלספר לכם על סבתא רבא שלי, יוליה פרטיגל, שהיתה סבתא למופת, מורה לכימיה ומנהלת בית ספר. אני לא רוצה לייפות את המציאות, סבתא יולה הייתה מה שנקרא, אישה קשוחה, היו לה ציפיות ודרישות גבוהות והיא מיעטה בחיוכים. היא עברה חיים לא פשוטים בלשון המעטה, חיים בצל מלחמת העולם השנייה שם איבדה את בעלה, אבא של סבתי, והפכה למפרנסת יחידה. זה דור שנשא (לרוב בשתיקה) הרבה טראומות מן העבר.

סבתא יולה עובדת במשרד
סבתא יולה עובדת במשרד

אני לא יכולה לדמיין איך עם הטראומה היא בחרה בחיים, פיתחה קריירה וגידלה את נכדותיה, הכל במסירות אין קץ. שמו של בית הספר שניהלה היה "134" (כן...) והוא היה בחרקוב, אוקראינה. היא גידלה בנתינה, אהבה ומצויינות דורות של תלמידים שהעריכו, כיבדו ואפילו קצת פחדו ממנה. מסורה עד כדי כך שהיא הייתה זאת שפתחה את בית הספר בבוקר וסגרה אותו בסוף יום הלימודים. ראשונה ואחרונה. אמא מספרת שפעם אחת, עשור אחרי שיצאה לפנסיה, יולה הגיעה יחד איתה לאירוע בבית הספר. אימי זוכרת היטב איך עם כניסתה של סבתא יולה לאולם, כל הנוכחים קמו מכסאותיהם והחלו למחוא לה כפיים.


עברו חמישים שנה ואותו בית ספר עלה בלהבות בהפצצה מטעם רוסיה. כנראה שתמונותיה של סבתא יולה עדיין התנוססו על קירותיו. בעצימת עיניים אני מדמיינת איך זכוכיות התמונה מתנפצות. שיא הטכנולוגיה והקדמה קורעת תמונות בשחור לבן בשבריר שנייה. המלחמה הגיעה ואיתה תהיות ומחשבות. אימא שלי עלתה מהעיר היפה לשעבר, חרקוב, לפני יותר משלושים שנה. המשפחה התפזרה ברחבי העולם ולא נותרו לי עוד קרובים במדינה המותקפת, ובכל זאת המלחמה מטלטלת אותי.


האנושות לא מפסיקה להילחם. פעם נלחמים בוירוסים, פעם במחבלים ופעם בדיקטטורים. המלחמה נגד ההשמנה. נגד העוני. נגד העשבים. נגד תאונות הדרכים. כל הזמן מלחמות. תמיד יש ממה לפחד. תמיד יש מישהו או משהו שצריך להשמיד.


אסון בסדר גודל כזה מותיר אותי עם השאלה, מה אפשר לעשות? אני מרגישה חסרת אונים. התקשורת והתמונות משדה הקרב מותירות אותי עצובה, כועסת וחסרת תקווה. אני לא חברה של הבת של פוטין ולא של זלנסקי. ההחלטות הנוגעות לגורלם של מיליוני אנשים נלקחות על ידי כמה גברים לבנים במשרדים מאובטחים ומהודרים ואין לי שום השפעה עליהן. הדבר הכי מתבקש הוא להשיג שליטה כביכול על מה שקורה דרך צריכת מידע: לקרוא את כל הכתבות של האנשים הכי מעניינים שיספקו לי את הנימוקים של כל צד כדי שאני אוכל להגיד בדיוק מה אני חושבת שצריך לעשות.




אז פניתי למומחים שלי ושל עץבעיר ואני רוצה לחלוק איתכם חלק מהדברים שלמדתי ומצאתי שהם מעניינים. למשל, שמעתי את צ'ארלס אייזנשטיין בשיחה בשם Peace-building. הוא קורא לנו לעשות שלום עם עצמנו. לזהות את המלחמה שמתחוללת בתוכנו ולקבל אותה. להיות מסוגלים להחזיק אותה ולא להיאבק בה.

וזה הזכיר לי עוד מורה שלי, שגרה ממש מרחק הליכה ממני, אורה גבריאלי. אורה הביאה לארץ את שיטת Voice Dialog. שיטת ריפוי ושפה לחיים. בקצרה - דרך הכרה וקבלה של כל החלקים שנמצאים בתוכנו: האפלים, הרעים, השמחים, הילדיים, השתלטניים והקסומים אנחנו נעשים שלמים יותר. תחושת רווחה ונינוחות נכנסת לחיינו ואנחנו חוות שלום פנימי.


צ'ארלס טוען שכשאנחנו בשלום עם עצמנו אנחנו מחוללות שינוי בשדה התודעתי. האנרגיות סביבנו משתנות ומופצות לכל עבר, אולי הן מגיעות אפילו עד אוקראינה. אני מאוד מסכימה ומתחברת עם הגישה הרוחנית הזאת, אבל בכל זאת משהו מרגיש לי חסר, זו לא כל האמת. הרי ההיסטוריה האנושית רצופה באלימות ומלחמות, גם בין שבטים ובתוכם. יכול להיות שהאנשים האלה לא רוחניים מספיק? שבעולם החדש והעתידי נגייס את מיטב המורים והשיטות הרוחניות ונצליח לחסל לגמרי את האלימות?


אז למה יש מלחמות בעולם? ג'וש שרי התגייס לענות על השאלה המפוצצת הזאת, והוא מביא עוד חלק שמשלים לי את החסר לתמונת אמת מורכבת יותר. בפודקאסט בשם "האמרלד" (The Emerald) הוא בוחן תופעות אנושיות וגלובליות מנקודת מבט של מיתוס, טראנס ודמיון.


הנה כמה דברים בהשראת הפרק האחרון שלו על מלחמות וטקסים אקסטאטיים - War and Ritual Ecstasy.

ג'וש מסביר שרוב הזמן של האנושות רוב האנשים (בעיקר הזכרים שבינינו) צדו אוכל והגנו על הקבוצה מפני טורפים - פעולות שסיפקו ריגוש, חדות, אקסטזה וחיות. כשעברנו לחקלאות, תרגמנו את חוויית הציד להקרבת קורבנות בפולחנים. בעולם המערבי והמתקדם, כמעט כל מי שיש לפחד ממנו הוכחד, ויש לנו די והותר מזון ואמצעי ייצור. נשארנו בעיקר עם החיות המבוייתות: חזירים, פרות, תרנגולות ואנשים (רק 4% יונקי בר שרדו). מאז ימי התנ"ך פולחנים דתיים מוקעים, במיוחד החלק של הקורבנות. במקום זה אנחנו עוסקים גם עוסקים בהקרבת קורבנות, פשוט בדרכים אחרות... למשל מלחמות. גם משחקי מלחמה במחשב, או מסיבות טבע הם הדהוד חיוור של החוויה האנושית הקדומה, תחליפים חלקיים למה שאבד לנו כשהפסקנו לצוד למחייתנו. המלחמה עונה על צורך עתיק וטבעי לאלימות פיזית. צורך שקיים בעיקר בחצי הזכרי של האנושות. קשה לפספס שגברים הם אלה שמנהלים את ההצגה הקטלנית הזאת.


עוד משהו שגברים עושים יותר מנשים הוא לזהם (16% יותר). במלחמות שהמנהיגים הזכרים הכריזו אין פריווילגיה להתחשב בסביבה. אכן, גם מבחינה אקולוגית מלחמה היא חדשות רעות. אינטרסים כלכליים ואנטי-סביבתיים הם אלה שמובילים את הסיפור הזה. תאגידי הנפט והגז מנצלים את ההזדמנות לתרץ קידוחים חדשים ולבטל רגולציה. הטענה היא שהגז החדש שיימצא יעזור להימנע מתלות אנרגטית ברוסיה. בנוסף, ההתמכרות לנפט ולגז נותנת לרוסיה כוח אדיר וגיבוי של אירופה שנמנעת מהתערבות בניסיון הכיבוש. כל הפצצה במהלך הקרבות, בעיקר אם היא מכוונת כלפי מאגרי נפט, גורמת נזק אדיר לאדמה, למקורות המים ולמי שאוהב לנשום.


אני לא יודעת מי צודק ולמה. בכנות, זה לא נראה לי חשוב כל כך. שוב הכסף הכוח והכבוד נותנים את הטון על חשבון הא'נשים והטבע. יש קשר הדוק בין הרס האדמה לגירוש האנשים ולדיכוי נשים. הרבה אנשים לא רואים את ההקשרים, הם נלחמים בשביל החופש להיות קפיטליסטיים - קפיטליזם נחשב לשיטה שמספקת לנו חופש אישי, במחיר של הרס החיים.


המלחמה באוקראינה מספרת את אותו סיפור עגום שמסופר לנו כבר מאה שנים.... יש לנו בחירה בין שתי אפשרויות בלבד: להיות תחת דיקטטורה כוחנית הנוטלת מאיתנו את החופש, או לעבוד קשה בשביל כסף ולקבל את הזכות לקנות כמה נייקי שרק נרצה. לי זה עצוב.


האפשרות פשוט לחיות, בלי הצורך לשלוט ולהזיק, אפילו לא מדומיינת יותר. פשוט לחיות, לאט, ליד האדמה, עם אנשים אהובים. זה הפך להיות דבר כל כך קשה. שתי השיטות גזלו מאיתנו את החופש להיות מי שאנחנו, והתחרו ביניהם על הישגים שתוצאותיהם ארוכות הטווח מתבטאות היום במשבר האקלים. שתי השיטות הפגינו יעילות רבה בהחרבת האדמה והחיים. הן הפכו את הפשטות לבלתי אפשרית. האם באמת לא קיימת אפשרות אחרת? איך היו נראים הדברים אם למשל נשים היו מנהלות את החברה ואת הכלכלה?


בחזרה לסבתא המנהלת האגדית. סבתא רבא שלי סחבה על גבה ונשמתה את מטען המלחמה עד שנפטרה בדירת משפחתי בחרקוב ב-1987 בגיל 77. אומרים שטראומה נצרבת ועוברת בתורשה דורות קדימה. כלומר, גם אני, במודע ולא במודע, בפוסט-טראומה בעקבות אירועים מזוויעים שקרו לאמהות אמהותי ואבות אבותיי לפני עשרות ומאות שנים.

דור חדש של נשמות פצועות נוצר ברגעים אלה באותם המקומות בדיוק. מעגל האכזריות ממשיך.


אבל לפעמים טראומה יכולה להיות גם נקודה להתפתחות, צמיחה ולמידה. יש שיאמרו שהיא חלק בלתי נפרד מלהיות חי - לאן תנותב הטראומה של המלחמה הזאת?


זה קשה ולא הגיוני, אבל אני מתפללת לעולם בלי מלחמות, בלי צבאות, בלי מחבלים ועם הרבה אהבה. עולם שיתחיל עם מִשְׁלָמָה? עולם יפה יותר שלבבותנו יודעים אפשרי. זה מותר עדיין?

בתקווה רדיקלית,


עינת





Komentarze


bottom of page