בין חצי לשליש מהמזון בעולם נזרק. 2.5 מיליארד טון בשנה. היינו יכולים להאכיל את כל רעבי העולם בקלות ועדיין לבזבז הרבה יותר מדי... לא נשארתי אדישה למשמע הנתונים המזעזעים ומדי פעם אני יוצאת לבדוק את מצב השפע בפחים התל-אביביים. שרדתי כדי לספר שהיה שווה צלילה.
אני כועסת.
כבר שנה שאני מתלבטת לגבי הפוסט הזה.
לא נעים לי לפתוח את הנושא הזה.
לא פירסמתי עד עכשיו כי פחדתי.
אני מפחדת ממה שכולנו חוששים ממנו - מתגובות החברה. שפתאום יסתכלו עלי אחרת, ידברו עלי בגועל או יותר גרוע - ירחמו עלי.
אבל אחרי שנה שאני כבר בתוך העסק הבנתי שמוכרחים לדבר על מה שקורה.
אז יאללה, צוללת...
מעדיפים שנשכח מתחלואות החברה: לא נעים לנו לראות אנשים עניים, או לשמוע על ההכחדה ההמונית. אנחנו מעדיפים לעצום עיניים, בין השאר, כי קשה לנו להכיל את עודף המידע.
אבל אני רוצה למקד את תשומת הלב לבעיה שנמצאת מתחת לאף של כולנו ואף לא רוצה שנריח.
פחי הזבל של החברה המודרנית - באופן מילולי לחלוטין.
הצפרדעים הירוקות מואבסות במזון אכיל ובטוח לחלוטין, שיכול היה להגיע למי שזקוק לו (כבר הזכרתי עניים?), הסופרמרקטים דואגים להאכלתן באופן יומיומי.
והעיריות מצדן, מפנות את הפחים ביעילות מעוררת השראה - בין לילה יש מקום בצפרדעים לעוד ירקות, פירות, לחם ומאפים, מוצרים קפואים וקטניות.
המערכת מתפקדת ממש "נהדר" - אוכל "שנפסל לשיווק" יוצא מהערים ומגיע למטמנות בנגב בזמן קצר ביותר, כל כך מהר שאפילו ריח הריקבון לא מספיק להיווצר.
חסה אורגנית, עוד רגע היא תיכנס לשקית בד בעץבעיר
ומה התפקיד שלי בכל זה?
כבר שנה שאני בעסקי הצלת מזון.
התחלתי מלשאול את אחראי הירקות בחנות הקרובה לביתי אם הוא יכול לשמור לי ירקות בצד ופרסמתי את השלל בקבוצות פייסבוק ייעודיות (יש לנו אוכל, שיתוף אוכל ועוד...).
ההמשך היה בשוק הכרמל שם לקחתי מארגזים שירקנים משאירים בסוף יום העבודה.
ובחודש האחרון עליתי מדרגה, עשיתי מעשה שנחשב קיצוני ביותר.
מעשה שפעם ראשונה ששמעתי עליו נחרדתי: "את זה - אני לא אעשה!"
עשיתי "צלילת פחים" Dumpster Diving
הכנסתי את הידיים שלי לפח האשפה.
ונשארתי בחיים.
ואפילו מעבר לזה, הרגשתי התעלות מסוימת.
לקחתי משהו שמיועד להטמנה והחזרתי לו את הכבוד הראוי לו.
מהר מאוד, כשהבנתי איזה אוצרות מסתתרים בתוך השקיות השחורות, איבדתי תחושת גועל.
כמו שכתבתי, מפנים את הפחים מהר מאוד ולכן הרבה מהמזונות בתוכם טריים ונקיים. חלק גדול מהמזון עטוף בעוד אריזת ניילון, בנוסף לשקית הזבל, מה שעוד מקל על מלאכת ההצלה. בתמונות - אני והפח האהוב עליי ומה שהוצאתי ממנו ביום ראשון. הכול אורגני - בעץבעיר לא הרשו סתם להביא ירקות לא אורגניים מהשוק.
חשוב להדגיש, שתופעת בזבוז המזון קיימת בכל מקום, גם בתוך הבית, אני לא עליתי כאן על משהו והחנויות שלידי הן לא מיוחדות. מדובר בתופעה מקומית וגלובלית.
כל אחד יכול לגשת לפח או לחנות הקרובה אליו ולהשיג ירקות ופירות טריים ב-ח-י-נ-ם.
אבל זה לא נגמר בלהציל מזון, או לפתח יחסים טובים עם בעל הסופר הקרוב.
יש כאן שאלות נוקבות ומהותיות שעלינו לשאול את עצמנו.
למה זה קורה?
למה זה חוקי?
למה לא תורמים?
מי מרוויח מזה?
מי משלם על זה?
כל כך הרבה שאלות בנוגע למציאות המעוותת שאנחנו חיים בה
אבל אנחנו חייבים להתחיל לשאול אותן, קודם כל כדי להציל את עצמנו, המזון לא צריך הצלה, הוא יסתדר יופי בלעדינו.
וזה מתחיל
מלהגיד את האמת
אז אני בחורה צעירה שאוהבת, מדי פעם, לחטט בפחי אשפה.
בעץבעיר, שהיה ביתי במשך שנתיים וחצי, חיים את נושא הצלת המזון באופן יומיומי כבר שש עשרה שנה. לקחנו על עצמנו את האחריות להפיץ את הידע הלאה (כן בתשלום, שהוא באמת פעוט ביחס למה שמקבלים) ולא לשמור אותו בין חברי הקהילה.
לתמי צרי, מייסדת עץבעיר ומורתי הדגולה, יש סדנה מוקלטת מצוינת שאפשר לרכוש ב-20 ש"ח בלבד על הנושא, צרו איתי קשר אם מעוניינים.
אפשר גם ליצור איתי קשר, אשמח להגיע אליכם ולהעביר הרצאה ושיחה "ממעמקי הפח לאקולוגיה עמוקה"
שלכם, עינת - משוררת סוף
Comments