top of page
  • Einat Last

מחשבות על שיווק

אז איך, במשך שנתיים וחצי, לא הפכתי את עץבעיר להצלחה? למה בכלל צריך לעסוק במלאכה זו ואיך היא הפכה כל כך קריטית?



חלק א': שיווק זה לא כיף.

כשהגעתי להתנדב בעץבעיר בסוף 2020 ישבתי לשיחה עם תמי ואלון. שאלתי אותם במה אני יכולה לעזור?

מהר מאוד הגעתי למסקנה המתבקשת - צריך יותר שיווק!


חשבתי לעצמי שהמשימה קטנה עליי. יש לי אהבה ויכולת כתיבה ואני ממילא משוטטת ברשתות החברתיות. ראיתי אנשים אחרים עושים את זה: מעלים תמונה יפה (ממש כמו שעשיתי עכשיו), כותבים משהו אישי ונוגע ללב ומסיימים בהזמנה חביבה שמחליקה בקלות בין השורות (הנה אני עושה את זה!). אז לקחתי את הג'וב. בלי תעודות ובלי צי יועצי משנה שהיו לי אם הייתי משווקת בכירה בקוקה קולה - וגם בלי משכורת. ידעתי שקרב היום שבו עץבעיר יפסיק להיות כישלון פיננסי - יום שבו אחליף סטטוס - מ"מתנדבת" ל"שכירה".


בהתאם למה שהעסק צריך, הרבה מהזמן אני מבלה מול מסך המחשב: משווקת, מוציאה קבלות, עונה על מיילים וכותבת פוסטים כמו זה שאתם קוראים עכשיו.


ובכל זאת, עץבעיר הוא לא עסק רגיל, כחלק מהחיים כאן הבוקר שלי פנוי להזנה עצמית! לפעמים אני מבלה אותו בחוף הים או מנצלת את הזמן לתרגול יוגה. דברים מסוכנים כידוע - בגללם התפתחה אצלי ההקשבה העצמית בחודשים האחרונים. שמתי לב שבימים שבהם אני יושבת שעות ארוכות מול המחשב, אני פחות שמחה.


אחד התיאורים שעולים בי למה שאני מרגישה הוא שחלק בנשמה שלי נכבה.


הבחנתי כי אינטראקציות עם אנשים ותנועה של הגוף תורמים לרמת הסיפוק שלי מהיום שעבר, כמה מפתיע. אולי לכם זה לא קורה ואתם מרגישים מצויין אחרי הרבה שעות מול המסך, זו בטח בעיה אישית שלי ואולי אני צריכה לעבוד על זה ולהתרגל? בכל זאת, עתידו הכלכלי של עץבעיר מונח על כתפי, ומתוך העתיד הזה נגזר גם העתיד הכלכלי שלי!

אבל, בניגוד להבטחה שנתתי ולציפיות הגבוהות שלי מעצמי, המוטיבציה שהבאתי איתי נחלשת מיום ליום ואני מצמצמת עוד ועוד את זמן המסך שלי.


תגלית מרעישה, מסתבר שאני לא מכונת שיווק! איך אני אסתדר בחיים? איך אוכל לקיים את מה שאני אוהבת לעשות?
זו שאלה גדולה ואני לא היחידה שנתקלה בה.

עוד נמשיך לדון בחלק הבא...

הלדאקיות מבקרות במערב עם הכותרת: גן עדן עם תופעות לוואי
יום אחד אהיה משווקת כל כך טובה שהשטרות יהיו בשבילי מניפה

חלק ב': אז למה אנחנו בכלל צריכים לשווק?

אם חושבים על זה רגע, זה דבר נורא מוזר לצעוק לכל עבר מה אתה עושה ולקוות שכמה שיותר אנשים ישמעו וירכשו ממך את השירות שאתה מציע. למשל אם היית מורה לריקוד. כמה תלמידים את צריכה ללמד כדי להרגיש סיפוק בעבודה? נדמה לי שאפשר להינות גם מעבודה עם תלמיד אחד, ניתן אז לפתח קשרים משמעותיים והלימוד יכול להיות מעמיק, לשני הצדדים. או אם היית מטפלת. שמעתי שהאידיאל לבריאות הנפשית של המטפל הוא טיפול אחד ליום. ניראה לי ממש לא טבעי לתקתק עשרה מטופלים ביום. אבל אנשים בכל זאת עושים את זה, כי מה לעשות שהם צריכים "להתפרנס". אין ברירה אלא לדפוק עבודה.

אי אפשר להתעלם גם ממיתוס הרקע של הקדמה, הצמיחה, הגודל. העסק חייב לגדול כל הזמן, להתפרסם מעבר לקהילה הקרובה, "לפרוץ את המעגלים", אחרת אנחנו כישלון. יש רצון אובססיבי בחברה שלנו להצלחה, כמו גם פירוש מאוד צר של המילה "הצלחה": גודל, כסף ופרסום.


שיווק זה תחום ממש חדש. 99.9% מההיסטוריה האנושית הסתדרנו יופי בלעדיו. הלחם לפני שלוש מאות שנה לא היה צריך שיעטפו אותו באריזת ניילון צבעונית, וגם לא המלצות דיאטה או הצעות הגשה, גם היום הוא עדיין לא צריך את זה. איך אבות אבותינו הסתדרו? הם פשוט הכירו אחד את השני, נתנו וקיבלו באופן אורגני במסגרת מערכות היחסים ביניהם. אם נחזור לתחום הטיפול, אז אולי בכפר הדמיוני שלנו הייתה מרפאת, ואני יודעת שהייתי משאירה מנחה לאותה אישה שטיפלה באחותי - מזון, מתנות או נותנת לה זמן עבודה. אולי לא כולם היו יכולים להשאיר לה משהו וזה היה בסדר. המרפאה ידעה בליבה שבסופו של דבר היא תקבל מה שהיא צריכה לרווחתה. קוראים לזה כלכלת מתנות וזו צורת הנתינה הראשונית ביותר. כמו חיבוק של אמא ותינוק. כמו יחסי ההזנה בין העץ והציפור.


אבל למי יש זמן למערכות יחסים מורכבות? זמן להכיר ולהשתמש בכישרונות של האנשים סביבנו? לפתח את הכישרון הייחודי שלנו?

היום, לרובנו אין פנאי לכלכלה הרמונית שכזאת, אין פתח להכניס את כל הדברים הטובים האלו, אין הפסקה כדי לרקוד, להתפעם מאומנות, לשיר ביחד או לטפל בעצמנו כחלק ממערכות היחסים שלנו. למה? אנחנו תקועים בעבודה מתשע עד חמש. אלא אם כן אנחנו בהייטק ואז אנחנו תקועים מעשר וחצי עד אחת עשרה וחצי. עם שף לארוחת צהריים כמובן, והדגם הכי יוקרתי של המק. אז זה שווה הכול.


אולי אם היה לנו זמן, לא היינו צריכים את כל השיווק האגרסיבי הזה.

לא היה צורך לדחוף לאנשים תוכן שאין להם זמן אפילו לרפרף עליו, אלא אם כן כפינו עליהם עיצוב מנצנץ ואטרקטיבי, והמסר היה ממש קצר וממוקד. היינו יכולים לתת את המתנות שלנו בנחת, והיה מי שיקבל אותן בנעימים. ברגעים של תחושת כישלון ואשמה, נראה לנו, העצמאים, שאנחנו מציעים דבר לא אטרקטיבי מספיק או שלא התאמצנו מספיק. אבל אנחנו חיים בתחושת מחסור בעולם של שפע אינסופי. המשאב הכי נדיר בחיי הקדמה והטכנולוגיה של המאה ה-21 הוא הזמן. זה לא מוזר? רוב הזמן אנשים לא עושים את מה שהם אוהבים ולא חולקים במתנות שלהם בחופשיות למרות רצונם הטוב, והעובדה שיש א'נשים שם בחוץ שזקוקים להן.


אני מוצאת שהמערכת הכלכלית הנוכחית שלנו, עם הצמיחה האינסופית והמחסור המדומה, לא משקפת את הטבע האמיתי שלנו, בני האדם. אמא טבע שופעת ונותנת בלי להתחשבן, והרי אנחנו בשר מבשרה, לא?


בעץבעיר אנחנו מעיזות לחלום על עולם חדש שלבבותנו יודעות שאפשרי, עולם בו החיים יהיו מלאים בעשייה שנעימה לנו. אז למי שמתקשה "להרים את העסק" זה לא אתם שמעוותים ועצלנים, אלו הערכים המעוותים עליהם מושתת החברה שלנו באלפי השנים האחרונות.

באהבה ובמעט הומור עצמי,

עינת ה-משווקת

Comments


bottom of page