מחשבות ותהיות של בחורה צעירה וחכמה, שהולכת מחוץ לתלם, ולא ממהרת לעשות מה שהמבוגרים מצפים ממנה
שוב אני בהצפה רגשית - עם פתיחת שנת הלימודים הוצפתי באפשרויות שנהרו אליי מכל עבר. כדורים נזרקים לכיוון שלי ואני לא מצליחה לתפוס אף אחד מהם. היד לא מתחברת עם העין. לא מתרחש הרגע הקצר של הלחיצה על כפתור ה"רכישה".
ואבא חוזר ואומר, "מתי תלמדי כבר?", ואימא מודאגת.
ה"לימודים" אוכלים לי את הראש כבר מהתיכון. פעם בכמה זמן אני ניכנסת למניה, הראש מתמלא במחשבות בלתי פוסקות על מושא ההתאהבות - איזשהי תכנית לימודים סביבתית כזו או אחרת. כמה ימים של התלהבות שיא, דם זורם ואנרגיה גבוהה. ואז זה עובר. FOMO, התלבטות כרונית. אולי אתם מכירים מישהו שסובל מזה.
בשלב מוקדם מדי בחיי מצאתי תוכנית דוקטורנטים בשירות הציבורי וידעתי כבר באיזה בית ספר אלמד את התואר השני, כי החלטתי שהחלטות זה דבר מרגיע. ואז הבנתי שאין ברירה אלא להתחיל מתואר ראשון אז התלבטתי בין הנדסה באוניברסיטת תל אביב, לבין גיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. אם תכנית בערבה נשמעת לכם רחוק, לאחרונה התלבטתי גם על תכניות לימודים באנגליה ובשוודיה.
לבסוף הורדתי ציפיות לגמרי, חיפשתי רק ללמוד משהו. אפילו במקום שלא צריך להתקבל בשבילו ולא מבקשים לראות את הציון הפסיכומטרי הנאה שכל כך התאמצתי להשיג. התחלתי לגשש בכיוון של חינוך יער ותוכניות לימוד רדיקליות לתיקון עולם - לא משהו שסבתא תשוויץ בו. גם זה לא עבד.
זה לא מקרי שלימודים קוסמים לי. בנוסף לכך שתמיד הייתי תלמידה ממש טובה ואני אוהבת ללמוד, הלימודים מבטיחים להעשיר אותי בידע, לתת לי מקצוע וביטחון כלכלי ו-כמובן - למצוא את אהבת חיי על הדשא המרכזי.
בנוסף, נדמה שכולם הולכים על זה, ולא תאמינו אבל כבת של פרופסור מגיעים לי לימודים כמעט בחינם!
לימודים בחינם!!!!
אז למה לא?
פה ושם אני פוגשת צעירים עם תחומי עניין שדומים לשלי ומגלה פעם אחר פעם - כ-ו-ל-ם הולכים ללמוד. או שהם אחרי או בהתחלה או באמצע של לימודים "מסודרים". האם באמת אי אפשר להתחמק מזה?
ברגעי ההצפה, אני מרגישה שהרכבת עוד רגע יוצאת ואני לא מספיקה לעלות. משפטים ופיסות מידע שאספתי בילדות צפים: "זה השנים בהם המוח לומד הכי טוב" "ההזדמנויות לא יחזרו, עכשיו יש לך את כל התנאים, נצלי זאת!" "יהיה לך קשה אבל אלו יהיו השנים הכי יפות שלך" "תמיד כדאי שיהיה לך משהו ביד" "איך תעשי כסף?" "זה שינה לי את החיים!"
אני מתה מפחד ורק רוצה להיכנס מהר מהר למסגרת, איזו שלא תהיה. מפחדת להפסיד במשחק. מפחדת להיות שונה.
לעמוד עם דגל קטן שרשום עליו "חופש" באמצע המגרש ולנופף בו בהיסוס.
כל פעם, למרות הפיתוי הגדול והקלות של המסלול הקבוע, אני בוחרת להמשיך לנופף. שוב ושוב אני מגיעה למסקנה, ש-לא הפעם.
מסתבר שלא מתחשק לי בעצם לשנות פאזה ולהיכנס לתוך מסגרת.
אני אפילו לא מצליחה להחליט ללמוד משהו אלטרנטיבי. למה אני חייבת להיות כזו רדיקלית שאפילו חינוך יער לא מתאים לי?
יכול להיות שאני בסך הכל עוד צעירה חסרת בינה, עלה נידף, פרפרית, מעופפת. סתם ילדה מבולבלת שחיה בסרט. חולמת שהיא תהייה צעירה לנצח. עוד רגע היא תתעורר ותבין שהחיים זה לא פסטיבל וצריך להיות עצמאית (=להרוויח כסף).
אבל אולי, רק אולי, יש משהו בהתחמקות שלי. אולי הלב שלי יודע משהו.
הלב שלי אומר לי שהחיים הם האוניברסיטה הכי טובה, שבמקום לעבור בין שיעורים ולצבור עוד ידע אנחנו צריכים לחיות וללמוד תוך כדי. במקום לדבר ~על~ אנחנו צריכים לעשות ~את~. לחיות בקהילה שבה קוראות ולומדות בחברותא, רוקדים, שרים, מלקטים, מגדלות מזון, מתרגלים תרגולים רוחניים, מחנכים ויוצרים אומנות מתוך הביחד, באופן הרמוני ואורגני. ללמוד בקצב שלנו, כמו שילדים אמורים ללמוד. בלי תוכנית, בלי סילבוס, בלי תעודה ובלי אגו.
בליבי שמור הזיכרון הקדום של חברה מחוברת לאדמה, לישויות ולעצמה. בחברה כזאת אין מוסדות. העצים הם המורים המכובדים ביותר בשל נסיונם רב השנים והחיות הן אחיותינו הגדולות שהיו כאן לפנינו. האנשים החכמים והמכובדים הם זקנות וזקנים שהעצות שלהם טובות ומועילות. הלמידה היא לא משהו לשאוף אליו, זה לא הישג עם סוף ברור, היא נוכחת כל הזמן. אם מישהו רוצה ללמוד משהו מסויים הוא מגיע למורה ומתמסר לחיים משותפים עד שלמד מספיק. הוא עוזר לו במה שצריך ורואה אותו פועל בעולם, לא רק במלאכתו אלא גם ביחסיו הבין-אישיים והרוחניים. מטרת הלימוד היא לא לשם צבירה; צבירת פיסות מידע או קבלת תעודה שמאפשרת לערום כסף. השאיפה היא להיטיב. לענות על צרכים של כלל הפרטים בקהילה, האנושיים והבלתי אנושיים. הלמידה הופכת להיות תופעת לוואי של קהילה משגשגת.
Comments