top of page
  • Einat Last

לא כולם מפחדים מהמוות כמונו

המצדדים בפרויקט הציבילזצייה המערבית משבחים ומהללים את הישגיה בתחומי הרפואה: תמותת התינוקות ירדה פלאים ותוחלת החיים עלתה משמעותית. אךהאם קיימת דרך אחרת להתייחס אל המוות, ללא טכנולוגיה מעריכת חיים? כיצד תרבות מנותקת מהציביליזציה, כמו זו שהתקיימה עד לא מזמן בחבל לדאק, מסתכלת על קמילת החיים?



כולנו מפחדים מהזקנה ומהמוות. מכוני ניתוחים פלסטיים הבינו את זה יפה מאוד. נשים, אבל לא רק, שואפות להגיע למטרה העילאית: לנצח את הזיקנה, להיראות צעירות ולהמשיך להיות יפות ומושכות לנצח. ליתר דיוק: חצי מיליון הליכי "אסתטיקה רפואית" בשנת 2020 בישראל. כולם רוצים לחיות לנצח ומוכנים לשלם על זה בהתאם. 400 מיליון ש"ח התגלגלו בשנת 2019 רק בשוק ה"הזרקות" בארץ!

הלנה נורברג הודג, מחברת הספר Ancient Futures
הלנה נורברג הודג, מחברת הספר Ancient Futures

אבל, אולי גם השאיפה הקולקטיבית הזו, כמו הרבה הנחות חברתיות אחרות, לא כל כך מובנת מאליה? אולי התפיסה שלנו לגבי יופי ואבל היא בסך הכול תפיסה, ואם היינו נולדים לתרבות שונה התפיסה שלנו היתה שונה?

סיימתי לקרוא עכשיו את הספר Ancient Futures - "עתידים עתיקים" שכתבה הלנה נורברג-הודג'. בספרה, היא מוסרת מידע על אורח החיים המסורתי של הלדאקים וגם מסקנות חותכות ובלתי מתפשרות על העולם המודרני שלנו בעקבות המפגש עם התרבות העתיקה.


אקווויקי: הלנה נורברג הודג' (Helena Norberg-Hodge), בילתה שש עשרה שנה בתרבות שונה מאוד מהתרבות המערבית המודרנית. הלנה חוותה את לדאק, חבל ארץ בצפון הודו, מתחילת הזמן שבו האזור נפתח לעולם ולמטיילים מערביים, תוך כדי לימוד התרבות והשפה המקומיים. בתקופת מחקרה, היא ראתה איך השינויים שיוצר תהליך הפיתוח והגלובליזציה, כופים את קני-המידה המערביים על התרבות המקומית, ומשנים את המקום מאזור שבמשך דורות קיים את עצמו (Self-sustainable) לאזור התלוי במוצרים וברעיונות המיובאים מתרבות אחרת. שינוי זה משפיע על האנשים, ובמקום אנשים מאושרים ובעלי ביטחון וסיפוק עצמי הם נהיים יותר מדוכאים ועסוקים, עם חוסר-סיפוק בסיסי שלא מצליח להתמלא על ידי תרבות הצריכה.


אחד ההבדלים המהותיים בין התרבות המערבית לתרבות הבודהיסטית של הלדאקים הוא היחס אל המוות והזקנה. הנה תרגום חופשי מתוך הספר שמתאר את מערכת היחסים של הלדאקים עם הפחדים העמוקים ביותר שלנו:

הגישה של הלדאקים לחיים - ולמוות - מבוססת על הבנה אינטואיטיבית של ארעיות וחוסר היאחזות. שוב ושוב הופתעתי מגישה זו אצל החברים הלדאקים שלי. במקום להיאחז ברעיונות של איך דברים צריכים להיות, נראה שהם ניחנו ביכולת לקבל באופן פעיל דברים כפי שהם. פעמים רבות כשאני פוגשת את חבריי הלדאקים אחרי זמן ממושך, הם יאמרו לי "הזדקנת הרבה מהפעם האחרונה שראיתי אותך". הערה כזאת תיאמר בצורה אגבית, בדומה לשיחה על שינויי מזג האוויר. חבריי לא יעלו על הדעת שאולי אני לא אוהבת שאומרים לי שאני נראית זקנה. עבור הלדאקים, אין סיבה לפחד מהזקנה; לכל שלב בחיים היתרונות שלו. התרבות שלהם משלימה עם המוות; הם בקבלה עמוקה של שינויים בלתי נמנעים. כך, אפילו לאירוע טראומתי כמו תמותת תינוק יש משמעות אחרת לחלוטין מהמוכרת לנו.


בשנה השנייה שלי בלדאק, חברה טובה שלי שכלה תינוק בן חודשיים. הייתי בטוחה שהיא תהיה במצב נפשי קשה, כשלראשונה ראיתי אותה, היה ברור שהיא לא במיטבה. אבל חשתי בהבדל. למרות, שכפי שהיא אמרה לי, היא אכן הייתה מאוד עצובה, האמונה שלה בגלגול נשמות משמעותה שלמוות אין את אותה תכונה של קץ וסופיות כמו אצלנו.

תפיסת המציאות של הלדאקים היא מעגלית, פועמת בחזרתיות מתמדת. התחושה ש"חיים רק פעם אחת" והחיים הם ההזדמנות היחידה לא קיימת. מוות הוא התחלה ממש כפי שהוא סיום, מעבר בין לידות, לא התפרקות סופית.


אישה ותינוק מחבל לדאק

אחת מנקודות המפתח והשינוי לעולם חדש שחי עם אימא אדמה ולא נפרד ממחזור החיים הוא היחס שלנו אל המוות. ההבנה שמה שבא מהאדמה חוזר אליה ואין מה לפחד מהחושך, מהלכלוך ("Dirt"), ומהקמילה. להפך, כשאנו מקבלים את החלקים הפחות "מוארים" בנו ובסביבתנו הם משתלבים בחיינו ולא מעיבים עליהם. הגישה של הלדאקים ושל תרבויות ילידיות נוספות ברחבי העולם נותנת לנו תקווה - יש אלטרנטיבה לפחד והלחץ שכל כך מאפיינים את חיינו.

אנחנו בעולם של שפע, יופי ומתנות, רק צריך לנשום רגע, לעצור ולשים לב.
שלכם,
עינת

*תודה לתמי צרי על העריכה וחידוד הרעיונות !

Comments


bottom of page