איך קיבלתי כבשים במקום ריסוסים ליומולדת 24
בפסח חגגתי 24 אביבים. ירדתי דרומה, למשפחה, לליל הסדר. אימא אספה אותי מהצומת כרגיל, ליד יער מדינות גרמניה שבקצה להבים, היישוב שבו גדלתי, חייכו אלינו עשרות כבשים שליחכו עשב, בחיוכים גדולים מרוחים על פרצופיהן הצמרירי - הן נראו מבסוטות. עצרנו בצד ואימא צילמה אותי איתן בגאווה. תראו אותי מבסוטה בתמונה.
על מה ההתרגשות? למה להצטלם ליד עדר כבשים ועשבים שוטים?
כי אפשר להגיד שאני הבאתי אותן לשם! כמובן, לא לבד...
זה מתחיל בשיחות עם ד"ר אלון אלירן. אני גרה בעץבעיר, ובמטפח העץ מתנהלות להן שיחות על דברים ברומו, בתחתיתו ובמעמקיו של העולם. הדוקטור אוכל לאט את המזון המיטיב של עץבעיר. תוך כדי שהוא לועס בטטה וצנון טריים (כן כן), הוא תמיד שמח לענות על שאלות, לדון בסוגיות חמות ולהקשיב לסיפורים. אני מצדי תמיד מוצאת מה עוד לעשות במטבח, לשטוף עוד כלי, לתבלן איזה תבשיל או לסדר מגבות. כך אני מקבלת שיעורי אקולוגיה מקצועיים, אקדמיים למחצה, תוך כדי החיים.
כל האמת שהספקתי ללקט על עשבים ואויביהם
יום אחד שיחת המיטפח התגלגלה להרגלי התזונה של כבשים - הן עפות על עשבים "שוטים" - חוביזות, סרפדים, מרור, חלבלוב וכו'. אם עוד לא סיפרו לכם, עשבים הם מהאויבים המסוכנים לאנושות. כל כך מסוכנים שברובן המוחלט של הרשויות המקומיות והחלקות החקלאיות משמידים אותם ברעל קטלני ומסרטן שחודר לדרכי הנשימה ולמי השתייה ומחריב את האדמה. לא מאמינים לי? תשאלו קיבוצניקים מבוגרים שעבדו בשדות כל חייהם ועכשיו נמצאים בטיפולי כימותרפיה. לפי מחקרים ממומנים ופרסומות תאגידים, העשבים מביאים נחשים שהורגים את הילדים שלנו, גורמים לשריפות שמכלות את הבתים שלנו ועושים בלאגן שמחבל באסתטיקה של המרחב הציבורי שלנו. בנוסף לכך, בלי חומרי הדברה לא היינו מצליחים להאכיל את אוכלוסיית העולם הגדלה במהירות. הדוברות הקפיטליסטית (חברות הפרסום של התאגידים למשל) לוקחת רעיונות ומושגים שחשובים לכולנו ומשתמשת בהם במניפולטיביות לצורכי הלקוח, תוך הסתרה שיטתית של האמת ושל שאלות מהותיות.
עד לפני שבעים שנה אנשים חיו וגידלו מזון בלי קוטלי עשבים. מה השתנה? האם הריסוסים באמת הכרחיים? אנסה להתייחס לאמירות בזכות הריסוסים על סמך מידע שקיבלתי בעץבעיר והשלמות ממקורות נוספים. אני מנסה לכתוב הכי פשוט על תהליכים מורכבים.
שריפות הן אולי הדאגה הגדולה ביותר לרובנו, במיוחד עם המודעות הגוברת למשבר האקלים. שאלתי את הדוקטור, מה הסיפור של האש המתפשטת?
התיאוריה המקובלת היא שבעבר, טרם יציאתו של הומו ספיאנס מאפריקה, חיות גדולות שגשגו בכל מקום. באוסטרליה היו קנגורואים ענקיים ואריות כיס, באמריקה היו עצלנים ענקיים ובאזורנו היו דובי מערות. לוחכי העשבים והעלים היו מספיק גבוהים כדי לדלל עצים (תחשבו ג'ירפה). שריפות הן אחד הכוחות המאזנים של הטבע, אבל הדילול העקבי מנע את התפשטותן.
מסיבות רבות, אולי בגללנו אבל ממש לא בטוח, החיות הגדולות נכחדו. אולי גם זה היה תהליך של איזון טבעי.
לאחר הכחדת החיות הגדולות, עדיין נותרו, במשך מאות אלפי שנים, מי שיאכלו את הצמחייה הנמוכה: חיות בר קטנות ובינוניות, ומאוחר יותר, עם התפתחות החקלאות, חיות מבויתות. בארץ ישראל של המאה ה-8 היו היפופוטמים, דובים ואריות לצד עזים וכבשים שרעו המקומיים. הצאן יוצא גם כיום, מדי אביב, לרעות בשדות ובשטחים פתוחים.
מלחכי העשבים משתפים פעולה עם חבריהם הצמחים ונוצר איזון (סימביוזה, בעברית צַוְתָּאוּת) - במקרה של שריפה האש מאיטה ונחלשת במרווחים שבין הצמחים.
בנוסף, החיות מדשנות את הקרקע בצואתן, הופכות את האדמה בצעדים שלהן, מפזרות זרעים וכמובן, מוסיפות שמחה למרחב.
כן, קיימת תופעה של רעיית יתר. בעבר, היו הרבה יותר שטחים פתוחים למרעה. עם כל גדר המקיפה עוד פרויקט בנייה או חקלאות מתועשת, עולה "רעיית היתר" - אולי יש לנו בעיה של בניית יתר? איך יודעים שיש רעיית יתר? תשובת הפרמקלצ'ר הקלאסית אהובה עלי: תלוי. רק מי שמכיר וחי את השטח לאורך זמן יכול לדעת מתי להפסיק לרעות ולעבור לשטח הבא. אין נוסחת קסם ואין מחקר שיספר לכם מה לעשות. זהו איזון עדין שא'נשים לאורך התקופות ידעו היטב איך לשמור עליו. קיימת תקשורת בין צמחים לבין חיות (בן אדם הוא גם חיה!). הצמחים משנים את מרקמם, טעמם וערכם התזונתי בהתאם למידת הליחוך שהם מזמינים בכל שלב של צימוח! אם נפקח את עינינו ונטעם בעצמנו מהעלים, נוכל גם אנחנו להתחבר לערוץ התקשורת הקסום הזה.
נחשים מעוררים בנו פחדים קמאיים (מעניין למה), והם משמשים ככלי הפחדה לריסון ילדים שובבים וגננים אקולוגיים. יכול להיות שיש כאן הפחדה בלתי פרופורציונלית של הציבור? שיש מי שמשתמשים בפחדים העמוקים ביותר שלנו מחיות טרף, שמקורם באינסטינקטי צייד-לקט, למטרות רווח?
שאלתי את פרופ' אינטרנט וגיליתי שבין אפריל 2018 ליוני 2019 מתו בישראל שני אנשים מהכשת נחש. הם היו בני 75 ו-81. ממחלת הסרטן מתים בישראל 11,000 בשנה. פי 5,500. 200 א'נשים טופלו ע"י מד"א עקב מפגש לא נעים עם נחש באותה תקופה.
חיים יוצרים את התנאים לחיים - כשיש יותר עשבים יש יותר בעלי חיים, לא רק נחשים, גם חיות מפחידות אחרות כמו עקרבים, קיפודים, ציפורים דורסות מפוארות שבאות להיזון על הנחשים והעכברים, וגם דרורים צנועים וחינניים שבאים לאכול גרעינים - חיסול של חלק אחד במערכת מתחיל פעולת דומינו של חיסולים. האם באמת אנחנו בטוחים יותר כשאנחנו מרססים למוות את הסביבה שלנו?
בעידן התעשייתי הנוכחי, 96% מהמסה של היונקים בכדור הארץ היא בני אדם, החיות שהם אוכלים וחיות המחמד שלהם. זהו אחד הנתונים שממחישים בצורה המזעזעת ביותר את אובדן המגוון הביולוגי. אנחנו באחד הרגעים האחרונים שבהם אולי ניתן עדיין להציל את מה שעדיין שורד אותנו.
אסתטיקה וניקיון, זה קצר. יש מישהו שאתם מכירים שלא נלהב ממראה יופיים של כלניות וצבעונים? מה אתם חושבים שקורה להם כשמשפריצים עליהם כימיקלים? הגיע הזמן לשנות את הדרך שבה אנחנו מעריכים סדר ויופי. הטבע הוא מערכת מסודרת ויפה להפליא, ולנו לא נותר אלא ללמוד ממנו.
אבל איך נאכיל את העולם? די עם השקר הזה.
הכירו את אסף מינינברג. הבחור מגדל על דונם אחד כמות פסיכית של תוצרת אורגנית משובחת ומוכר אותה כל שבוע ביום שוק לקהילה הקרובה שלו. כל שנה הוא עושה בדיקת אדמה ונחשו מה - האדמה נעשית פורייה יותר כל פעם! חיים יוצרים חיים!
נשמע לכם תענוג של פריבילגים? אתם צודקים. אבל האשמים הם לא המינינברגים של העולם, אלא הכלכלה הקפיטליסטית והגלובליזציה שלא תומכות בחקלאות אורגנית מקומית מעצם הווייתן. במערכת הפועלת על פי חוקי הטבע, חווה כמו של אסף היא הדבר הנורמלי והנגיש לכל. מזון טוב שמגיע ישר מהאדמה הוא לא פריווילגיה - זוהי זכות בסיסית שיש לשקם.
כבשים להביסטיות
יום אחד אימא שלי התקשרה אליי נסערת והתלוננה שהחרציות האהובות שלה, בשטחי הקצה של להבים, הוחרבו. רק בשנה שעברה עוד היו לצד השבילים מרבדים של פרחים צהובים, כחולים וסגולים. במקומם נותרה האדמה עירומה, חשופה ועצובה.
התעוררו אצלה הרבה שאלות ובעיקר ידיעה פנימית שמשהו ממש לא בסדר ודורש שינוי.
אני לא יערנית מוסמכת אבל התגייסתי לעזרתה עם הידע המאוד רלוונטי שרכשתי במטפח. אימא התחילה לפעול ללא דיחוי: כתבה מכתבים, בררה מי אחראי על הריסוס, פרסמה פוסטים, הקימה קבוצת תושבים בלהבים ונפגשה עם כל מי שצריך. היא נתקלה בהתנגדות דרמטית ובתירוצים משונים:
"ריסוסים זה לא מזיק", "אם לא נרסס הנחשים יבואו", "אלו חומרים ידידותיים ובדוקים", "החומר מתאדה", "זה הנוהל והנורמה"...
למרות הכול, אימא המשיכה להאמין בדרך הטבעית והאקולוגית לטיפוח היער. בכל שיחה שלנו אימא הציפה אותי בעוד שאלות, מזל שאני גרה עם תמי ואלון - ה-מומחים.
חזרתי למטפח לשוחח עם אלון שמכיר כמעט כל יוזמה סביבתית בארץ. ממנו שמעתי שבגבעת נפוליאון ברמת גן כבר הפסיקו לרסס, והביאו רועי צאן! באמצע מטרופולין גוש דן! גם בכפר סבא, רעננה, תל אביב וטבעון יש רמות שונות של הפסקת הריסוסים, והיחס ל"בעיית רעיית היתר" משתנה במהירות. דוגמא מובהקת לשינוי היחס היא ביטול חוק העז השחורה. החוק מנע, במשך 67 שנה, כניסת עזים ליערות ולשמורות טבע, בטענה שהן פוגעות בצמחיית הבר.
דרך מועדפת נוספת להתמודדות עם העשבים היא כיסוח מכני. אבל הוא דורש יותר שעות עבודה וזהו ה"חיסרון" העיקרי שלו, מנקודת המבט של המערכת ושל הגננים - לי זו נראית סיבה מוזרה - מה עוד אנחנו אמורים לעשות בעולם אם לא לטפח ולייפות את המרחב שלנו? נכון להיום, הגננים והמרססים שעובדים סביבנו באים מרחוק בכלי רכב מזהמים ועובדים בקבלנות, בשכר מינימום, אין פלא שהם מנוכרים לעבודתם, ואין להם סיבה לרצות להאריך בה או להיות אכפתיים למידת הרעל שהם מפיצים.
מבחינה כלכלית אגב - לא שאני חושבת שזה משנה - הפסקת הריסוסים חוסכת כסף לרשויות, וכמובן שזהו הפרט המכריע בסופו של דבר, במקרה נדיר זה - לטובתנו.
המידע עבר הלאה לגורמים הרלוונטיים ולתושבים המודאגים בעזרת אימא. התקיים גם מפגש מכריע עם דבי לרר, יועצת לגינון בר-קיימא, שהסבירה למקבלי ההחלטות בצורה רהוטה ומדויקת על יתרונותיו של הגינון האקולוגי. היא הבטיחה: "יהיה לכם דרום אדום". אמן לזה.
חושבים שאני אקולוגית אקטיביסטית? אימא שלי עקפה אותי בסיבוב. בתוך חודשים ספורים, בהתעקשות ובמסירות אדירה היא הצליחה לשכנע את בעלי התפקידים להפחית משמעותית את פיזור הרעל ברחובות וביער. זה לא היה קל. היו וישנן עדיין קולות מתנגדים, דעות קדומות, ופערי ידע וגישה עצומים. אבל מפה לשם, המסר חלחל למקומות הנכונים, והגיעו כבשים ללחך בהנאה את העשב.
וזה לא הכול. בזכות העשייה המופלאה של אימא שלי מתחילים לקרות עוד דברים יפים בלהבים: קומפוסט יישובי, הקמה וניקיון של שמורת החלמוניות ולאחרונה היא ארגנה סיור ליקוט. הכל מרגיש עדיין שברירי ועדין אבל בינתיים הולך בכיוון הנכון. צעדים קטנים תומכי חיים, קורים יותר ויותר, בכל מקום בעולם - פעולה מביאה תקווה. הקסם של החיים שלנו בעץבעיר מהדהד הלאה ומשפיע, ולפעמים אנחנו אפילו לא יודעות איך. אימי נחשפה לכישוף הטוב של העץ ולקחה אותו הלאה, זה מפליא לראות איך דברים קורים ומתגלגלים, איך אנחנו משפיעים על הסביבה שלנו.
זהו, לא יכולתי לקבל מתנה טובה יותר ליומולדת מלראות כבשים מלחכות עשב. תודה ליקום.
מקורות
המיתוס של רעיית יתר בנופי חורש ים תיכוני https://archive.is/dh9GO
קיצור תולדות האנושות, יובל נח הררי
הכשות נחשים בישראל, מספרים וסטטיסטיקות https://haipo.co.il/item/133424
ביטול חוק העז השחורה https://www.haaretz.co.il/science/1.4610144
Comments