דברים שיש לי להגיד למחאות נגד הרפורמה המשפטית/ נגד ביבי/ נגד הממשלה ברחבי הארץ, טרם ה-7 באוקטובר
מפה לשם מצאתי את עצמי עם עוד עשרות אלפי אנשים במחאה. הייתי גם בתל אביב וגם בבאר שבע. הרגשתי מחויבת להגיע ל'הפגנה נגד הרפורמה המשפטית' למרות שהמסרים שלה רחוקים ממני. אז מה עבר לי בראש?
מחאה ממסדית
כל עוד יש ללבנה שכמוני חופש ביטוי, כדאי שאשתמש בו ואגיד את האמת בפשטות - אני בכלל אנרכיסטית. אני לא מאמינה ברבים מהמושגים שהתנוססו על השלטים ויצאו מפיהם של הנואמים על במת המחאה. אני לא מאמינה בדמוקרטיה. לא במערכת המשפט. לא במוסד המדינה. לא בממשלה. "הפרדת רשויות" זה רעיון שרלוונטי בעיקר לשיעור באזרחות - פתאום כולם משננים כל כך יפה את התשובות למבחן.
מבחינתי אנחנו לא בדרך לדיקטטורה, אנחנו כבר בדיקטטורה - יש מעט מאוד תאגידים (ואם יורשה לי להוסיף, רצחניים) שמנהלים את העולם וגם את ישראל. לא בקטע קונספירטיבי שעוקב אחר ישיבות חשאיות באנטארקטיקה: 2% האנשים העשירים ביותר בעולם שולטים על יותר ממחצית נכסי העולם. כבר עכשיו (אפילו בקרב העם הנבחר!) יש אנשים סוג א' ואנשים סוג ב' שבונים ומנקים ומגננים ומתקנים את הבתים של אנשים סוג א'.
אז למי מגיע חופש ולמי לא?
על איזה חופש בדיוק מדובר?
כל המושגים היפים שהמחאה נלחמת למענם הם מנגנוני שליטה וכוח של המדינה שרק נותנים לנו אשליה של חופש. אבל בישראל של שנת 2023 אפילו לאזרחים מהדת הנכונה אין חופש לבנות לעצמנו את הבית בלי שיבוא המינהל וידרוש אישור על כל פרגולה מעץ ממוחזר, וגם אין לנו אפשרות לגדל לעצמנו את המזון בלי להיות מיליונרים שיכולים לרכוש אדמה, או ללכת בכל מקום בלי שיבדקו לנו את המסמכים שהונפקו על ידי המדינה. לעזאזל למה זה כל כך מסובך לשלוח את ילדיך ליער במקום לבית ספר? מבחינתי אם אין לקהילתנו האפשרות לדאוג לעצמה ואנחנו תלויים בכפייה בגופים גדולים ותאבי בצע אז אין לנו חופש אמיתי, ועד שלא יהיה לנו חופש מסוג כזה, עד שהאדמה, המים והאוויר לא יהיו חופשיים מבעלות, נותר עוד על מה להילחם. אין "לחזור לשפיות", כי בכל שנות קיומה של מדינת ישראל לא הייתה שום תקופה של שפיות.
השתיקה הרועמת
אם כבר שואלים על מה מדברים במחאה, חשוב גם לתהות, על מה לא מדברים. את המילה כסף כמעט שלא שמעתי, וגם משבר האקלים נעדר. הסביבה הוזכרה לרגע קטן, כשציינו איך הממשלה הנוכחית מבטלת את חוק החד-פעמי.
לא משנה אם אתה שמאלני, ימני, בעד ביבי, נגד בן גביר, אוכל פיצה פפרוני בפסח, שומר שבת ונידה, מדבר ערבית, מדבר יידיש או גר על גבעה מעל שכם - אתה כנראה מסכים שהכלכלה צריכה להתנהל בשיטה הקפיטליסטית באמצעות כסף. גם אם את לא מסכימה עם השיטה, את עדיין תאכילי את המכונה - אין לך ברירה, אם את רוצה להמשיך לאכול.
מה, לא שמעו שהכול הולך להיגמר? שאולי עברנו כבר את נקודת האל-חזור? שעוד כמה שנים, אולי במהלך חייכם ובטוח במהלך חיי ילדיכם, הכול הולך להשתנות מהקצה לקצה? שיש מצב שהאנושות עומדת להיכחד וכבר היום היא לוקחת יחד איתה עוד שלל יצורים חיים קדושים ויפהפיים? שלא תהיה שום משמעות לדמוקרטיה שאתם כל כך נאבקים עליה, כשאי אפשר לגדל אוכל והמים מזוהמים?
אולי עם ישראל שמע אבל הוא שכח מיד, כי הוא רץ להזמין את הטיסה הבאה לתאילנד (וואלה בא-לי) ולקנות ג'ינס חדש בקניון (ההמון שועט לעבר סבן אילבן) כרגיל (אחרי שנעיף את ביבי והכל יהיה טוב, כן?) .
וקשה להאשים את עם ישראל הנבחר, הוא לא שונה בהרבה משאר אומות העולם שממשיכות בשגעת הצריכה ודלדול החיים לכל המרבה במחיר. משבר האקלים הוא כמו ילד גדול ממדים ודחוי שאף אחד לא רוצה להסתכל עליו.
ולמרות הכול…
הטענה היא שיש פואנטה למחאה כי יכול להיות הרבה יותר גרוע. צריך להילחם כדי שלא נהפוך להיות פולין או הונגריה. אני יכולה להזדהות. אחרי שקראתי כתבה מזעזעת בהארץ על כך שבאיראן יורים לנשים בפות, כדי שלא יגיעו למחות, קשה להישאר אדישות אל מול הקצנה של כוחות פטריארכליים.
עם כל התסכולים והציניות אני אוהבת להציג גם את הצד האופטימי של המחאה. מבחינתי המחאה משרתת את העולם החדש, בכך שהיא פותחת את לבבות האנשים ואת ראשם. במחאה אנשים נפגשים (כבר טוב!) סביב מטרה משותפת - זה מאחד, זה מקרב. כשכולנו ביחד קוראים קריאה משותפת זה מעצים כל אחד מאיתנו. כמובן שאפשר להגיד את זה גם על התכנסויות הרבה פחות חיוביות - אני מוצאת שהמחאה הזאת מכוונת אל הטוב בסך הכול.
למשל, בבאר שבע, אחת הדוברות הייתה ערבייה שקראה לסיום הכיבוש - אבל חוץ מפרצופים מבולבלים, לא נרשמה עוד תגובה חריגה, ואפילו נשמעו קריאות הידד! האישה אמרה "לסיים את הכיבוש" על הבמה בבאר שבע! (במחאה בתל אביב שבועיים קודם הונף דגל פלסטין והמניפים כובדו במכות). בנוסף, היו לא מעט דוברות כריזמטיות שקראו לצדק מגדרי והתקבלו באהדה מצד הקהל.
חמלה לביבי
לסיום, בואו נדבר על קריאות השנאה לביבי. מעבר לזה שקשה לי לשמוע אותן, הם ייצוג של מסר חשוב.
אני ועוד כמה טוענים שבכל אחד מאיתנו יש ביבי קטן: חלק פסיכי, חולה שליטה, נרקיסיסט. בהינתן תנאים מתאימים החלק החשוך הזה יכול בקלות לפרוץ החוצה: אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בהתקף עצבים על אדם אהוב, במחשבות שיפוטיות ותחרותיות בזמן מדיטציה, בזלילה בלתי פוסקת בשעת לילה, ומי יודעת מה היה קורה אם היה לנו אותו סיפור חיים של ביבי, והיינו עכשיו ראש הממשלה! יש לי ניחוש.
Komentarji