היום הכריזו שאין להיכנס לים.
כלומר, בשום מקום בשום חוף, הרחצה אסורה.
זה לא מפתיע, כבר שנים שרובנו לא נכנסים למה שהיה פעם "הכחול הגדול". מכל מיני סיבות. יש שטוענים, שהמים כל כך חומציים שהם ממיסים שכבות בעור, יש שמפחדים מחומרים מסוכנים שגורמים למחלות בהמשך החיים, יש שמספרים באימה על דגים טורפים ומפלצתיים, שמסוגלים להוריד רגל בביס אחד.
רק שיכורים חסרי בית חסרי מודעות מספיק כדי להישטף בזוהמה. אימא סיפרה לי שבילדותה אנשים היו שוחים ומבלים בתוך הים במשך שעות, והוא ריפא את כל מכאוביהם. אולי חסרי הבית מחפשים את הריפוי בים כי הם לא יכולים להרשות לעצמם רופא.
בשנים האחרונות הוקמו ברוב החופים גדרות. עמודי מתכת עם חוטי ברזל שמחברים ביניהם. עוד אפשר היה לראות את הגלים ולדמיין את האנשים משפריצים אחד על השני. אמא מספרת שפעם, אם המים המלוחים היו נכנסים בטעות לעיניים, לא היה צריך לרוץ למרפאה. זה היה קצת שורף ועובר. היום רוב חסרי הבית מתהלכים עם עיניים נפוחות והולכים מגושם, נופלים וקמים.
היום, כמו בכל יום, הלכתי לטיול עם הכלב, בלו, והופתעתי לראות שהם מקימים חומה. אני עצוב. עמדתי מול הפועלים הזרים פעור פה יחד עם עוד אזרחים מודאגים. לילי זקס, אישה מבוגרת, שלא מפספסת לעולם את הליכת הבוקר שלה ותמיד נראית מלאת שמחת חיים, החלה לצרוח ללא שליטה על מנהל העבודה. הוא ניסה להתעלם, אבל היא דחקה בו. משתלחת עם קללות לכל אברי המין של קרובי משפחתו. בין הקללות היא זועקת "למה??" והוא מתעלם, נראה שהוא מובך מהסיטואציה ונמלט מלהסתכל לגברת זקס בעיניה רושפות האש. הוא מסנן לה ולעצמו "אני אקרא למשטרה", "את מוכרחה להירגע, זה לא יעזור לך לתקוף אותנו", "אנחנו בסך הכול רוצים לבצע את העבודה שלנו", "זה לא בהחלטתנו" – אולי משהו מתירוציו יעזור. היא לא קונה שום תירוץ, וקולה רק עולה ועולה. היא עוד תבלע את קולות המכונות, אני חושב לעצמי.
לוחות הבטון מועמדים זה אחר זה, והעיר שותקת. לכל לוח שלישי מצמידים שלט אדום – סכנה! הרחצה אסורה!
לבסוף מנהל העבודה, שגברת זקס גילתה כבר ששמו הוא סלאח, נכנע ומספר את האמת. דוד גואטה תבע את המדינה וזכה במיליונים. סיבת התביעה – הוא הצליח להוכיח שילדיו סובלים ממחלות עור אחרי שהם נכנסו ברגע של השתובבות לחוף בנתניה. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה שכל יום יבוא מישהו ויתבע אותה על הפקרת אזרחיה, אז היא לא לוקחת סיכון ומקימה חומה על חוף הים.
בלו לא הפסיק לנבוח, מצטרף בקולו לזעקותיה של גברת זקס, הייתי מוכרח להתרחק מההמולה. ברגע שהסתובבתי היא קלטה אותי ואמרה, "אתה הבן של דבורל'ה, נכון? מה שמך?". "כן, אני יונה", עניתי. "אולי תגיד להם להפסיק? אתה הרי ילד, זה ישבה את נפשם, בבקשה, תעזור, בבקשה, לאימא שלך יש לב טוב, ואני בטוחה שגם לך". היססתי לרגע, לא ידעתי איך להגיב. ברגע פניה היו אחוזות שוב בדיבוק העיקש – "יש פה ילד! מה תשאירו לילד הזה?? איך אתם לא מתביישים??" ראיתי ניידת ונמלאתי פחד, הסתובבתי והמשכתי לדרכי בלי להסתכל אחורה. בדרך ראיתי שלטים ירוקים המנחים היכן נמצא נתיב המילוט בעת צונאמי. הם עוד ייקחו את גברת זקס לאחד מהמרובעים הלבנים. אימא אומרת שלשם נעלמים האנשים שמרגישים את נשמתה של האדמה.
הגעתי הביתה עם גרון עצור ופרצתי בבכי.
אימא ניגשה אליי וחיבקה אותי. בכינו ביחד. לא הייתי צריך להסביר לה דבר. אולי היא כבר שמעה הכול מחברתה שגרה על הים.
אימא בקושי יוצאת מהבית. היא מבקשת ממני שאספר לה מה ראיתי בטיולי עם בלו אבל בעצמה היא לא מסוגלת לצאת לשוטט. מתישהו הפסקתי לבקש שתצא איתי. פעם היא ניהלה בית קפה ברחוב ביאליק. כל "המי ומי" הכירו אותה, היא לא יכלה ללכת ברחוב בלי שיתחילו שלוש שיחות לפחות עם עוברי אורח. היא מספרת שהחיים בתור מנהלת עסק היו מאתגרים ומספקים. יום אחד החליטו לבנות במקום בית הקפה מגדל. מאז היא בעיקר מדברת בטלפון.
אחרי שנרגענו שאלתי את אימא: "למה האנשים לא עושים שום דבר?", והיא חייכה וענתה, "בן יקר שלי, אין לי תשובה, בשלב הזה נותר לנו לסמוך רק על חוכמתה של האדמה, האנשים מיואשים".
שכבנו מחובקים על הספה. אמא שלפה את הספר והחלה להקריא לי מאיפה שהפסקנו אתמול בלילה. זה רומם את מצב רוחי, ולרגע שכחתי מאירועי הבוקר.
אני ובלו הולכים בין הרים וגבעות ומוצאים אגם. באגם יש זוג עיניים שמסתכלות עליי. האגם הופך לאדום. אזעקה.
מה? אנחנו בכלל בהרים פראיים, מאיפה הגיע אזעקה?
הכול מיטלטל. פתאום אני מבין שזו אימא שמטלטלת אותי. אני מתעורר. הרעש נורא, כמו הטרקטורים מהבוקר. צעקות נשמעות מהרחוב: "הים עולה! הים בא! להתפנות!"
אימא אורזת במהירות, נראה שהיא ציפתה לאסון ויודעת בדיוק מה היא צריכה. תוך שתי דקות יש לנו תיק גב עם ספרים, תחתונים, מברשות שיניים, דפים, כלי כתיבה ועפרונות צבעוניים.
אני, אמא ובלו יורדים במהירות מהקומה השלישית ורצים יחד עם ההמון לכיוון מזרח. האנשים מלאי חיים. אימא מעולם לא הייתה כל כך מלאת אנרגיות. גברים, נשים וילדים מפוחדים, צועקים, חסרי אונים, ואימא נראית מאושרת. אני משוכנע ששמעתי אותה ממלמלת לעצמה "סוף סוף!".
אנחנו מגיעים לכיכר ביאליק, מקום בטוח, אנשים נעצרים, עולים בבניינים, ואימא ממשיכה לרוץ. אני לא עוצר אותה. אנחנו ממשיכים לגבעתיים. עצרנו כשהגענו לשלט חום עם הכיתוב: "גבעת קוזלובסקי". היא משקיפה על הנוף. חיוך גדול על פניה, אזרחי העיר מצטרפים אלינו, ויש תחושה של אחדות באוויר.
המים זורמים ברחובות, ספסלים נעקרים ממקומם, תחנות אוטובוס צפות. המרחק גדול מספיק כדי לא לראות את האנשים הנאבקים להרים ראש מעל המים. יש בלאגן. בכי. בלבול. המים מגיעים הרבה יותר רחוק ממה שהשלטים ציפו. טוב שלא עצרנו בבית העיר.
כולם מחפשים זה את זה. שואלים לשמות אהובים.
אהובים נפגשים, מתחבקים בהודיה. מודים לשם, לאללה ל-GOD. אימא מודה לאלוהימא ומחזיקה לי את היד, היא בטוחה. רגועה להפליא ביחס לשאר השכנים החדשים שלנו לגבעה.
השעות עוברות.
עמדנו בפליאה מול מחזה השקיעה. השמש נשארה יפה גם מעל העיר ההרוסה. הכתומה הגדולה נבלעה בתוך בניינים, עמודי חשמל ופנסים ששטו בנינוחות בכחול הגדול.
מישהו הדליק מדורה.
מישהו אחר שולף גיטרה. מתחיל לשיר. בהתחלה הוא שר שירים עצובים.
התחיל שיר שאיני מכיר ואני צולל לתוך עצמי. אני נזכר שפעם אחת אמא ציירה לי את מעגל, היא קראה לו "מעגל הרוחות". היא הסבירה שלכל כיוון יש רגשות ויסודות משלו. עכשיו אני רק זוכר כי הים קשור לעצב. תהיתי אם בילדותה של אמא זה גם היה כך. אולי אפשר להגיד שהעצב הציף את העיר.
עוד ועוד מצטרפים למעגל. מתחממים מסביב למדורה. מישהו התחיל לפצוח בשיר שמח. יש כמה מבטים חשדניים, מאשימים.
אבל לאימא לא אכפת. היא מחוץ לבית עם אנשים. אין חשמל, והאדמה נתנה צעקתה. אימא מתחילה לרקוד. אנחנו מחזיקים ידיים ומזיזים את עצמנו לקצב התוף והשירה.
מישהו רוטן שמוטב להפסיק עם כל ההמולה ולהקשיב לשקט. מתחילים דיבורים על השקט, ולפתע כולם מבינים את שנדרש ומשתררת דממה. רק נשימות, יניקת האש ורחש גלים מחוף הים החדש בביצרון. האנשים מביטים מעלה. השקט והחושך עוטפים ונעימים, ואני בטוח בחיקה של אמא.
בקול רך ומוכר היא שרה בלחש באוזני
אלי אלי, שלא יגמר לעולם
החול והים
רשרוש של המים
ברק השמים
תפילת האדמה
עיניי נעצמות ומחשבותיי מתחילות לנדוד. נזכרתי בעוד כיוון במעגל! אש זה יצירה. אני נרדם והיום נגמר.
Comments