מה גורם לחקלאים ההודים להתאבד בהמוניהם? ואיך זה קשור ללעשות סדר בארון הבגדים? מאמר קודר בעקבות הסרט "זרעים מרים" של מיכה פלד ופוסטר צבעוני של יוצאות מהסופר
קניון הוא מקום קיצוני.
אוסף של טרגדיות אנושיות וסביבתיות מוצגות לראווה במבצע סוף עונה.
איפה הקורבנות מתחילה?
בנשים בגיל העמידה שמאמינות שהבגד הבא שימדדו יהפוך את החיים שלהן לקצת יותר טובים?
בגברים שרוצים להפר את הבדידות ברכישת השעון הכי יוקרתי בחנות?
בטינאייג'ריות שבוחרות במכנסיים הכי קצרים בחנות כדי למשוך תשומת לב?
הכי נעים, הכי גדול, הכי בטוח. כמה קל להיות מאושר.
ככה קונים את הקונים. וזה עובד.
והעובדים, בשכר מינימום על בסיס עמלה, משכנעים בצורה ממולחת ומאוסה. אולי יש אנשים שנהנים מזה. לי זה נראה עצוב. עובדים בשכנוע א'נשים לקנות דברים שהם לא זקוקים להם. וזה לא שמוצרים זה דבר רע, גם אני קונה דברים לפעמים. אבל רוב הדברים שיש ספציפית בקניון הם פשוט דרעק. מוצרים שנועדו לצריכה קצרת מועד והשלכה, על פי עקרון החד-פעמי.
שרשרת הייצור של המוצרים בקניון מסועפת ומורכבת, אבל תהיו סמוכים ובטוחים שיש ניצול לכל אורכה: עובדי הקבלן בניקיון מסדרונותיו, נהג המשאית שמביא את הסחורה ונוסע שעות ארוכות מדי, אנשי הצוות באוניית היבוא, התופרות במדינות עולם שלישי (סרט על זה: China Blue) , יצרני הבדים עם הצבעים הבוהקים המבוססים על נפט, האנשים שגרים ליד אותם מפעלי ייצור, זיהום האוויר ומקורות המים, החקלאים שמגדלים את הכותנה, האדמה שאנוסה לגדל עוד ועוד כותנה.
על החקלאים האלה, שנמצאים בתחתית שרשרת הייצור והאספקה של מוצרי הטקסטיל שלנו, ראיתי סרט ואני לא מפסיקה לחשוב עליו.
איתמר וייצמן המליץ לי לצפות בסרט הזה. כן, הוא טרגי. לא נעים לצפייה. עצוב. מטלטל. יצירה בועטת שהופכת את עולמי ונותנת לי מוטיבציה להמשיך. נותנת לי את הבסיס לחיים שאני חיה. את הסיבה לכתוב ולא להפסיק כל עוד יש סבל. אני אוהבת לראות סרטים שמראים לי איך הסבל קשור לסגנון החיים שלנו ותלוי בו.
אני לא יודעת אם יש טרגדיה יותר גדולה מזו של החקלאים בהודו. יש סיפור יותר עצוב מזה?
איך אדם מגיע למצב שהכול אבוד? שאין תקווה? שהמוצא היחיד הוא בעולם הבא? זה בלתי נתפש.
ומה עושה את זה יותר גרוע? מערכת ההקשרים – הקשר בין החקלאים שמתאבדים והכלכלה שאני חלק ממנה
אנחנו נגועים ברוע הזה. הוא נוגע לאורח החיים שלי, בלי ששאלו אותי אם אני מוכנה לקחת חלק במשוואה הזו.
הסרט, Bitter Seeds, מראה לנו את הרוע מנקודת מבט אנושית. דרך הסיפורים האישיים של אנשים פשוטים מכפר קטנטן בהודו אנחנו לומדים על ההשפעות ההרסניות של הגלובליזציה. על הרשעות הבלתי נתפשת של תאגידים שהגיעו לממדים מפחידים.
הבמאי שגדל ונולד בישראל עוקב אחר מנג'ושה אמברוור בת ה-18 (תמונה משמאל), בת למשפחת איכרים, החולמת להיות עיתונאית. מנג'ושה נחושה בדעתה לספר לעולם על הטרגדיות המתרחשות בכפרה לעיתים יותר ויותר קרובות. האבות שמים קץ לחייהם. ולא, לא משום שהם רבו עם נשים כמו שנציגי התאגיד מונסנטו טוענים.
מנג'ושה מבינה שמה שמתחולל בחייה הוא חלק ממצב מבעית בכל רחבי הודו: בכל חצי שעה חקלאי הודי מתאבד – בשש-עשרה השנה האחרונות 250,000 חקלאים הודים.
כל איש כזה הוא אבא, חבר, דוד, בן-זוג. יש לו משפחה שאוהבת אותו ומתפללת שלא יקפח את חייו.
האיכרים מתאבדים כי הם נכנסים לחובות עצומים שהם לא יכולים להחזיר. הנושים מקבלים את אדמתם כי הם לא החזירו את החוב בזמן, והאדמה היא הדבר היחיד והחשוב ביותר שיש לאותו איכר עני. כשהאיכר מבין שהעולם סוגר עליו, והוא מאבד את כל מה שיש לו – שלא יהיה לו כיצד לפרנס את משפחתו, לחתן את בתו ולחיות כמו שהוא יודע כבר אלפי שנים – האיכר רואה שהדרך היחידה החוצה מהבור שנכנס אליו היא החוצה ממעגל החיים.
אני לא יודעת אם אני ממליצה לראות את הסרט. הוא קשה. אבל נדמה לי שלא מספיק לקרוא ולדעת את הנתונים כדי להפסיק לקנות את הסיפור הקפיטליסטי. אולי הדרך היחידה החוצה מהסיפור עוברת בהסתכלות לאמת ישר בפנים – פנים של נערה בת 18.
ומה האלטרנטיבה לפריטי האופנה הנחשקים בקופסת הבטון שמבטיחה לנו הנאה צרופה?
להסתובב ערומים כמובן. ממילא הכדור מתחמם.
סתם.
למצוא מסיבת החלפות. לקנות בויצ"ו או בחנות יד שנייה. לעשות סדר בארון – למסור מה שלא בשימוש לחברות. אולי גם להן יש משהו לתת.להפסיק לקנות דברים מוזרים. לקנות רק מה שבאמת אלבש. להפסיק להתבייש לקחת בגדים מהרחוב - יותר מבייש לקנות בגדים שיש מאחוריהם כל כך הרבה סבל ומוות.
הבגד החדש האחרון שקניתי היה חולצות טי-שירט לבנות לצבא. על חשבון הצבא. מאז עברו שנתיים ו אני פשוט מסתדרת. הבגדים מגיעים אליי. פשוט ככה. גם חוסך לי מלא כסף וגם מפנה לי מלא זמן של הסתובבות במרכזי קניות והתלבטויות חסרות פשר.
נדרש לי קצת זמן לצאת מזה לגמרי, והחיים בעץבעיר לגמרי עוזרים לי במשימה. גם אחרי שראיתי סרטים דוקומנטריים ונחשפתי לזוועות של התעשייה המשכתי עדיין לקנות פה ושם מוצרי טקסטיל. כל שינוי הרגל לוקח זמן, ובטח כשאנחנו בוחרות ללכת נגד הזרם. אז סבלנות קודם-כול לעצמנו. אנחנו מוצפות בפרסומות, ההרגלים שלנו מוטבעים בנו מיום היוולדנו, והסביבה הקרובה שלנו מתנהגת בצורה "הרגילה", אז בטח שדרושים לנו זמן ותעצומות נפש לא לעשות כמו כולם. זה הכי נוגד את הטבע שלנו לעשות משהו שונה ממה שהחברה עושה. אז לעשות מה שיכולים עכשיו ולדבר את מה שיכול להיות בעתיד. להגיד את האמת, לצעוד צעד קטן כל פעם ולמצוא שותפים לדרך.
אנחנו בעולם של שפע ויופי, רק צריך לנשום רגע, לעצור ולשים לב.
שלכם,
עינת
Comments