top of page
  • Einat Last

הטיסה המוסרית בעולם

כולנו רוצים לטוס, קל לשכוח שיש לכך השלכות. מה הצורך העמוק שעומד מאחורי הרצון לראות הכול כל הזמן? ומה עם מי שלא יכול להרשות לעצמו לטוס? רעיון רדיקלי לגלובליזציה פשוטה כמשמעה.



יש חוויה אחת שכמעט כולם רוצים לממש בימי חייהם וכמה שיותר, כמיהה שרובצת במוח בלי מנוח. רצון שמשותף לכל הגזעים, המינים, המעמדות הסוציו-אקונומיים, חלקי הארץ והעולם, לא משנה אם אתה אוהב כלבים או חתולים, מעדיפ'ה גלידה שוקולד או וניל (טבעונית כמובן), איש'ה של בוקר או ציפור לילה, מה שבטוח - את'ה ממש רוצה לטוס - וכמה שיותר.


תמונות מוינה, הטיסה האחרונה שלי (אי פעם?)

מדהים כמה תקוות אנחנו תולים בחופשה המיוחלת בחו"ל: שם נהיה סוף סוף חופשיים, ננוח, נשתחרר, נכיר אנשים מעניינים, נתחבר לטבע ונשכח מכל דאגות היומיום. בקיצור - שם נהיה מאושרים. כי עכשיו, בארץ הזאת, החונקת הזאת, עם הצפיפות והקיטוב, יוקר המחייה והלחץ במשרדים ובכבישים - אנחנו לא מאושרים כמו שאנחנו יכולים להיות - כלומר כמו שהיינו בחופשה שעברה או בחופשה שתבוא.


הבעיה היא הסוף של החופשה. חלק מהתקוות אכן התממשו, אבל אנחנו בדיכאון כשאנחנו חוזרים לבית שלנו שלא מציע לנו חיי תיירות ותענוגות. אנחנו נשארים בגעגוע לתחושות שנחרטו בנו בטיול ומהר מאוד מתחילים לתכנן את הטיול הבא. בינינו, הרבה פעמים החופשות עצמן מאכזבות: חווית הנתב"ג לא בדיוק מספקת, הטיסה הזולה התבררה כסיוט, הג'ט-לג היה קשוח, סיר הלחץ המשפחתי בעבע תוך כדי המירוץ למיליון האטרקציות ועכשיו צריך לחזור לעבודה כדי לממן את החוב שנוצר.


אבל, אין מה לומר, הרבה פעמים זה באמת טוב: אנחנו עוברים חוויות משנות חיים, כוחותינו מתחדשים והטיול העשיר אותנו והיה אבן דרך חשובה בהתפתחות העצמית שלנו. במציאות של טיסות זולות, עולם מושלם! אפשר כבר לקבוע ביומן את החוויה משנת החיים הבאה!


ובכן אנחנו מרשות לעצמנו להגיד:
טיסות הן עוד מוצר זול וממכר.

כמו הרבה מוצרי צריכה אחרים, הטיסות הן סוג של משכך כאבים, באדיבות הקפיטליזים, תחליף מהיר לצרכים הקיומיים האמיתיים שלנו. רק עוד אחת ואנחנו שם. הכאב יחלוף.

דפדפתי בעיתון ומהר מאוד מצאתי פרסומת שמדגימה יפה את ההבטחה המפתה: "להגיע למקומות אליהם לא חשבנו שנגיע" "חוויה בלתי נשכחת" "הלב שלנו נמצא כאן" "הצטרפו אלינו למסע מלא רוגע, פשטות ועוצמה בלתי מוסברת" "להיזכר כמה עוד יש לנו לראות שם בחוץ"

 
האמת היא שכדי למצוא את השלמות, הערך והמשמעות שכל כך חסרים לנו, אנחנו זקוקים לחיבורים ולא לניתוקים. חיבור למקום. מקום שיש בו טבע, משפחה, חברים. נשמה. מקום שהוא הבית שלנו. חיבור עם עצמנו: מרחב שקט שיאפשר לנו להכיר את התשוקות והרצונות האותנטיים שלנו. יש משהו טרגי בהתנייה שלנו שכדי להרגיש טוב אנחנו צריכים להתנתק מסבך ההקשרים של החיים שלנו.

זו לא רק בעיה נפשית של "האחזות שמביאה לסבל" בלשון הבודהיסטית. הטיסות עושות נזק של ממש. חומרים מזהמים נפלטים לאוויר, זיהום הרעש הבלתי פוסק עם כל מטוס שעובר בשמיים, אוכל אולטרא-מעובד מוגש במטוס באריזות על גבי אריזות שלעולם לא יחזרו למעגל החיים, תיירות מאסיבית שמביאה לריקון מרכזי ערים מתושביהם האמיתיים ולקריסה של הכלכלה המקומית לטובת חנויות מזכרות ומסעדות מזון מהיר, היעלמות האותנטיות: כל מסורת עתיקה הופכת להזדמנות תיירותית עסקית. אני יכולה להמשיך.

אבל אולי טיסות יכולות לשרת את ההתפתחות האנושית? מתי טיסה יכולה להיות מוצדקת ושווה את הדלק שהיא שורפת?


הלדאקיות מבקרות במערב עם הכותרת: גן עדן עם תופעות לוואי
הלדאקיות מבקרות במערב

הפוסטים האחרונים שלי כללו מידע ותרגומים מאת צ'ארלס אייזנשטיין והלנה נורברג הודג' - שני משני תודעה גדולים ומעוררי השראה. תמי המליצה לשמוע פודקאסט בו צארלס מראיין את הלנה - מפגש פסגה מדהים! כל הראיון עצמו מאלף אבל הנה קטע שתירגמתי מתוכו שמביא זווית מהפכנית לטיולים מסביב לעולם:


אנשים בעולם השלישי רואים אותנו, אנשי העולם הראשון, בעיקר דרך מסכים ושלטי פרסומת, דרך החיים שלנו מוצגת בתור חיי פנאי אינסופיים! כל מה שצריך מושג בלחיצת כפתור ואין צורך לעבוד לעולם - מבחינתם ישיבה על המחשב אינה עבודה. החיים המערביים מאוד סקסיים ועשירים.

אנשים צעירים בטוחים שההורים שלהם משוגעים כשהם אומרים להם להישאר בחווה המשפחתית או לעסוק במשהו פיזי, קרוב לאדמה - מבחינתם זה "פרימיטיבי" ו"מיושן". הם לומדים זאת גם בבית הספר - ספרי הלימוד מגלים אמירות כמו: אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו כדי לחסל את הבורות ולהוציא את האנשים מחיי הכפר הפרימיטיביים. אנחנו יודעים שזו הצגה מאוד מעוותת של המציאות. גם בעולם המערבי וגם ב"עולם השלישי" - קיים צורך אדיר בתקשורת והשלמת פערי הידע.

בארגון שלנו (Local Futures) מארגנים 'מסעות מציאות' שהם מסעות למידה לארצות המערב בשביל מנהיגי קהילה וצעירים מעורבים בעולם השלישי. במסעות חושפים אותם לחיי הקידמה האמיתיים - על היתרונות והחסרונות שלהם. כך הם יכולים לראות ממקור ראשון, בעיניים, שהתמונות במדיה ומה שלימדו אותם בבית הספר היה פשוט לא נכון. הם מקבלים מושג ממקור ראשון על הבעיות של העולם התעשייתי וההשפעות שלו על כל שאר העולם. אני חושבת שכרגע אנחנו נמצאים בנקודה חשובה מאוד, בואו נעודד דיאלוג עמוק בין הדרום לצפון.


~~~

בסרט "The Economics of Happiness" הלנה מספרת על מסעות המציאות (Reality Tours) ורואים תיעוד שלהם (דלגו ל1:01:00 כדי להגיע לחלק המדובר).


חשבו על חוואי פשוט מאפריקה שמגדל קקאו, מבקר בבית קפה פריזאי ומזמין עוגת שוקולד מושחתת? או איך תרגיש נערה סינית שהתנתקה מהכפר שלה כדי לעבוד במפעל טקסטיל רעוע כשתיכנס לסניף של גאפ בניו-יורק?

אולי הטיסות היחידות שהן באמת מוסריות היום הם לאנשים האלו, האנשים השקופים שבלעדיהם לא היינו חיים את חיי הנוחות המערביים? לאנשי העולם השלישי פשוט אין מושג איך אנחנו חיים, הם ניזונים מפרסומות ומצגי שווא ולא יודעים על הקשישים הבודדים שחיים בערים הגדולות, על הילדים הרכים הכלואים ב"מסגרות", על נשים לחוצות שקונות עוד ועוד בגדים זולים, הם לא רואים את הניכור, המבט הכבוי בעיניים, על הסופרמרקטים אדירי המימדים שאין בהם שום פרט מזון טבעי, על ההומלסים, עודף המשקל ובתי החולים הצפופים. הם עוד זוכרים, רק דור אחד אחורה, את הדברים שאנחנו איבדנו: תחושת קהילתיות, קשר עם הטבע וזמן בשפע, והם לא מעריכים אותם בכלל - גם הם מאבדים את כל זה בקצב מהיר, וביוזמת המדינות ה"מפותחות".

אני לא יודעת אם הטיסות האלה עדיין מתקיימות, אבל אולי הן יכולות להיות תיקון לדיכוי וההרס שיצרנו בחיי הנוחות שלנו, ולהוות פתיח טוב לשיחה כנה וחובקת עולם סביב השאלה הגדולה "באיזה מין עולם אנחנו רוצות לחיות?"
מה אתם אומרים? מהי טיסה מוצדקת?

שלכם,
עינת

*תודה לתמי צרי על העריכה וחידוד הרעיונות !



Comments


bottom of page