מתי זמן הפך להיות כסף והחיים נעשו לחוצים כל כך? האם תרבות אנושית יכולה להתקיים ללא עבר? מסע ברחבי העולם, מפסגות ההימלאיה למעמקי האמזונס, למצוא מקומות עם זכר לשפיות והאטה דרך השפות המקומיות.
חג שמח! יצאתי מריטריט סוכות בעץבעיר - עשיתי שלושה ימים של צום מים! הפעם זה הרגיש פחות דרמטי מהצום הקודם שלי שהיה בשבועות. עדיין היה לא פשוט ועם זאת, נעים ומיוחד.
בריטריט, הקלוריות שהכנסתי לגופי לא הגיעו מפירות וירקות, אלא מ"כלכלה מקודשת" של אהובי החדש צ'ארלס אייזנשטיין!
לשיחה על האטה, שהייתה בריטריט, תמי הציעה שנביא קטעים שנרצה להקריא בנושא. כמובן שנזכרתי בקטע שקראתי בספר, שבו יקירי מנתח את מושג הזמן. אז חשתי לתרגם אותו (בסגנון לא הכי איטי שלי - גם מתרגמת וגם מכינה חומרים לפוסט).
אז הנה עוד חלק קטן מתוך הפרק השני של הספר, "האשליה של המחסור", בשילוב של תרגום עם קצת מילים ותוספות שלי:
אולי, הסימן המובהק ביותר לכך שאנו חיים בעבדות הוא המסחור של הזמן.
לילדה קטנה או לחתול, יש את "כל הזמן שבעולם", עבורם הזמן הוא רעיון מופשט להפליא. הם אינם נחפזים לשום מקום או משימה. לאבות אבותינו ואמהות אימהותינו בתרבויות מסורתיות רבות ברחבי העולם זה פשוט היה המצב.
לראיה, בשפות "פרימיטיביות", כמו זו של שבט **Pirahã, אין מילה ל"אתמול" וגם לא ל"מחר".
חברי שבט הפירהה ממעמקי האמזונס
החיים בעיר הגדולה טסים במהירות - אנחנו תמיד עסוקות וזמנינו "קצר". אבל בעבר, חווינו את אריכות הזמן, דבר שיש בלי סוף.
ככל שהחברה יותר עסקית ומסחרית, כך תושביה יותר לחוצים וחפוזים. במקומות בעולם שחמקו מכלכלת הכסף העולמית, חקלאות מקומית עדיין מתקיימת, שכנים עוזרים אחד לשני על בסיס יומי, וקצב החיים איטי.
איכרית מלדאק שרואיינה בסרט של הלנה נורברג-הודג' "Ancient futures" מסכמת את זה יפה כשהיא מתארת ביקור אצל אחותה בעיר הגדולה:
"יש לה מכשיר לבישול אורז, מכונית, טלפון - כל מיני מכשירים שכל תכליתם היא לחסוך זמן. ובכל זאת, כשאני מבקרת אותה, היא תמיד כל כך עסוקה שבקושי יש לה זמן לדבר איתי".
זמן זה חיים. כשאנחנו חווים את הזמן כסחורה במחסור, אנחנו חווים את החיים כקצרים ודלים.
ברגע שמכמתים אותו, אפשר כבר למכור או לקנות אותו.
עכשיו, זמן זה לא חיים,"זמן זה כסף".
אישה לדאקית, צפון הודו
דוגמאות לתרבויות בהם מושג הזמן רופף...
חברי שבט הפידהן (Pirahã), המבודדים מהעולם החיצון במעמקי האמוזנס דוברים שפה "מוגבלת" במיוחד שאין בה לא זמן ולא מספרים - אפילו לא מונים עם האצבעות! 350 דובריה חיים בהווה בצורה יוצאת דופן, תשומת הלב שלהם ממוקדת לא בעבר ולא בעתיד. ללא אפשרות לדון בעבר, השבט בעצם מאמין שהעבר מפסיק להתקיים ברגע שחלף.
בצד השני של הגלובוס חיים הלדאקים, גם הם עד ממש לאחרונה, התקיימו יחסית בבידוד לתרבויות אחרות - כשהלדאקים, תושבי חבל לדאק בצפון הודו, קובעים "פגישה", הם אומרים: “ אני אבוא בערב". אין שעה ספציפית. יש להם מילים לפרקי זמן ארוכים, במקום שעות מדודות. לזמנים מיוחדים יש ביטויים משלהם: “הזמן של ציוץ הציפורים" מתייחס לזמן שלפני הזריחה, ויש מילה מיוחדת לזמן שבין שקיעת השמש לזמן שבו הולכים לישון.
האמת השורשית היא שהזמן הוא שלנו, מקווה שמדי פעם נוכל לחוות אותו במלוא השפע שלו ולהתחבר להוויה הקדמונית שלנו שרק מחכה שניזכר בה: הוויה שהיא סוג של טראנס או של שכחה עצמית, ובעיקר זרימה.
אנחנו בעולם של שפע, יופי ומתנות, רק צריך לנשום רגע, לעצור ולשים לב.
שלכם,
עינת
*תודה לתמי צרי על העריכה וחידוד הרעיונות !
Comments