מאז מרץ 2023 יצאתי למסע נדודים ברחבי הארץ. בלי בית, בלי אוטו ובלי עבודה. בפוסט הבא לקחתי רגע להסביר איך זה (ולפעמים גם לא) עובד לי.
עם כל הכבוד לאקטיביזם, נראה שיותר מעניין אנשים לדעת איך אני חיה.
כלומר איך אני מסתדרת? איך יש לי אוכל? בית? חברה?
מה אני עושה כל היום?
מאז אמצע אוקטובר יצאתי למסע נדודים, בעיקר סביב תל אביב וירושלים - איפה שעיקר ההפגנות והאירועים.
בחמישה החודשים האחרונים אני חיה את הבלי - בלי עבודה, בלי מכונית, בלי בית, בלי קורסים, ובלי יותר מדי תכניות לעתיד... אפילו לא על טיול לחו"ל.
חיה ככה, מיום ליום, משבוע לשבוע, בלי מסגרת ובלי לו"ז.
לפעמים זה מגניב, לפעמים קשה. מודה שחשבתי שאמצא מהר יותר את המחויבות הבאה שלי, זאת שתיתן תשובה ברורה לשאלה "אז מה את עושה בחיים?"
בינתיים המחויבויות שלקחתי על עצמי, בנושאי השלום, לא הפכו מאוד אינטנסיביות. עוד לא מצאתי את האירגון שמדוייק לי (ואולי אין כזה כי אני בעצם יישות אנטי-אירגונית ביסודי) .
אז הרבה מהזמן אני מתמסרת אל מה שהיום מביא.
לא מעט רגעים אי הידיעה בנוגע לעתיד משגעת אותי.
מעודד אותי לזכור שחוסר היציבות הזה הוא לא רק קללה, אלא גם ברכה.
כנראה שבהמשך עוד אתגעגע לימים האלה, ימי ההוויה וההרפתקאה...
שואלים אותי הרבה - אז את בין לבין? את בחיפושים? בדרך לפרויקט הבא?
יותר ויותר מתגבשת אצלי התשובה - שלא בדיוק
.
אני לא בחיפושים אלא במסע, ולמסע הזה יש ערך בפני עצמו. קיבלתי הזדמנות פז לנסוע למקומות חדשים, לפגוש אנשים מגוונים וללמוד תוך כדי דברים שמעניינים אותי כמו: ערבית, גידול ירקות וקליעה.
זו גם הזדמנות לתרגל חיים פשוטים, עם מעט חפצים.
שוב ושוב הקוסמוס, הבריאה עומדת למבחן. בינתיים היא מקבלת ציון עובר, העולם מראה לי שהוא דואג לי - יש איפה לאכול, לישון וליצור חיבורים גם בלי לשלם המון כסף ולהיכנס למירוץ העכברים בעולם "הרגיל".
אז איך את מסתדרת?
קודם כל - בזכות אנשים שאוהבים אותי - חברות וחברים.
איפשהו בדרך הבנתי שלא כזה מעניין אותי להיות בבית רנדומלי לבד, גם אם הוא מוצע בחינם, בתמורה להשקיית עציצים או האכלת חתולים.
לקחתי את ההזדמנות לגור עם חברות וחברים, בכל מיני מקומות.
בינתיים מצאתי את עצמי עוזרת לארוז בית של חברה בתל אביב, ישנה במרחב עם עוד עשרים איש ב"שבט", מתחלקת בשמירה על חתול בבית אומנים ביפו, שומרת (את רוב ה)שבת בדירה מעל מחנה יהודה, ישנה בחדר טיפולים ומטיילת עם כלבות בעין כרם, ועכשיו סיימתי שהות של כמה ימים קסומים בכליל (משם התמונות).
תמיד חולקת בית, הרבה פעמים גם חדר, עם אנשים אחרים. לרוב גם את הארוחות.
רבים מחפשים לחוות הרפתקאות רחוק רחוק מכאן... מעבר לגבולות ארץ הקודש.
חוסכים וחוסכים עד העונג הבא: ממלצרים בבתי קפה, שומרים ברכבת ומוכרים בחנויות בגדים.
עושים דברים שהם כנראה לא היו עושים אלמלא הכסף.
הייתי לתקופות קצרות ביותר קופאית בקולנוע ומלצרית.
הייתי גם מורה פרטית וקיבלתי "בוחטות" במעט מאוד מאמץ.
אני חושבת שסך הכל - כסף אני יודעת לעשות.
בשנים האחרונות בוחרת להתמקד בדברים אחרים.
בוחרת להשתמש בפריבילגיות שלי, לחיות מהחסכונות ומהמעט שההורים מעבירים לי (כמה מאות שקלים בחודש, לא משהו שעושה אותי עשירה במיוחד).
מה יהיה בעתיד?
לא יודעת בדיוק.
מאמינה שיהיה טוב, ושלא ישאירו אותי להירקב לבד ברחוב.
זה בטוח?
ממש לא.
אבל אולי בתקופה הזאת במיוחד, מותר לשאול - למי יש ביטחון?
אם יש לך קרן השתלמות או פנסיה זה מבטיח לך משהו? בארץ המטורפת הזאת?
כאשר ילדים מתים מרעב וממלחמה שעה נסיעה ממני, ובכל העיר יש כמות אינסופית אוכל שנזרק (גם בתים וחדרים ריקים) - כמה הלחץ הקיומי של רבים מאיתנו מחובר למציאות?
ואולי ביטחון זה בכלל משהו שבא מבפנים? שאפשר לחוות גם במקומות הקשים ביותר?
אסיים בתפילה.
מי תיתן ואהיה אהובה ובטוחה בכל מקום אליו אפנה.
מי תיתן וכולם יזכו לחיות בכבוד, בלי פחד שינחתו על ראשם פצצות וטילים, או יפרצו אליהם הביתה באישון לילה.
מי תיתן ונשכיל לשים לב לכל היופי והקסם סביבנו, ממש עכשיו.
מי תיתן ואנחנו והאדמה עליה אנחנו חיים, נחיה יחד: באהבה ובשלום.
אמן.
Comments