top of page
  • Einat Last

ביקור ביקום מקביל

חוויות ורשמים בעקבות מפגש עם פלסטינים במסאפר יטא, דרום הר חברון


בתחילת מרץ ביקרתי ביקום מקביל.

נסעתי לאנשים שמעבר לחומה. כל כך קרוב, רק 40 דקות נסיעה מבית הוריי בלהבים, ועדיין - כל כך רחוק.

אנשים עם שפה, תרבות וזכויות (בעיקר אי-זכויות) אחרות.


הצטרפתי ל"משלחת השלום" של איל שני (לא השף שמעודד צריכת בשר - אלא מורה הטאי צ'י ממיתר שמפיץ אהבה ושלום). נסענו ביחד, שישה אנשים בשני רכבי שטח למשפחות ברחבי מספר יטא (הכפרים שמסביב לעיר יטא - ידעתם שיש עיר של יותר מ-60,000 איש בין חברון לבאר שבע?)

יצאתי מהיום מלאה בחוויות וסיפורים.


הנוף הנשקף ממסאפר יטא
הנוף הנשקף ממסאפר יטא

הנה סיפור אחד.

כל היום היה על רקע נופו של ספר המדבר. נוף משגע. הירוק שופע: חוביזות, שדות שעורה וכרמי זיתים. גם הצהוב מככב: פרחי חרציות, סביונים וקלנדולה פורחים בהמוניהם.


נכנסו לבית קטן על צלע ההר, מצוידים בארגז מזון וחיוכים.

כמו בכל המשפחות בהם ביקרנו, מארחים למופת: בירכו אותנו בלחיצות ידיים ובשתייה חמה. הבית מורכב משני חדרים: הגברים ישבו עם האורחים בחדר אחד, והנשים והילדים בחדר השני, בו גם המטבח.

נכנסתי לחדר השני, בנפרד מחבריי.


משהו כמו 15 זוגות עיניים חומות, חלקן עם חיג'אב, שבהו בי. סקרניות. רוצות לדבר ולשאול עם הבחורה הבלונדינית הלבנבנה. לצערי, הערבית שלי קלושה ומעבר לשיחת היכרות קצרה, קשה להרחיק.

דבר ראשון ששמתי לב אליו שנכנסתי לחדר, הוא שהטלוויזיה דלוקה.


מוזיקה ערבית קצבית נשמעה ואני, לא בטוחה באיזה קטע, הנעתי את הכתפיים לפי הקצב. האשכנזיה מתה על קצב מזרחי.

הסתכלתי על מקור הצלילים, והפריים בטלוויזיה השתנה. תמונות של שיגורי טילים, חומות מתפוצצות וגדרות נופלות. ישר הבנתי מאיזה יום גורלי היו הצילומים.

הכתפיים הפסיקו להתנועע ואמרתי בקול רם, בלי לחשוב יותר מדי, "אוי ואבוי". מאותו רגע, לא יכולתי שלא להסיט את המבט מדי פעם לעבר המרקע, מסוקרנת וקצת מבוהלת.

בנוסף לסרטונים הלוחמניים, היו גם שירים של חזרה לכפר, לחיק הזיתים העתיקים, עם כתוביות באנגלית ואישה יפה וגלוית ראש שישבה על סלע מקומי, בין הגבעות.


הגדר נפרצת ב-7 באוקטובר
הגדר נפרצת ב-7 באוקטובר

אלו דברים שאם נחשפתי אליהם, אז תמיד מהצד השני, מוצגים בתור הפרופגנדה המפחידה של הפלסטינים חדורי השנאה ליהודים. פעם ראשונה פגשתי אנשים שרואים את התכנים ישירות, יכול מאוד להיות שיום יום.

אני לא יודעת איזה ערוץ זה היה, אם הם שמו את הערוץ בכוונה כדי לחשוף את המבקרים היהודים לתוכן הפרו-פלסטיני, או שזה כמו בבתים של הרבה מאיתנו, פשוט שיהיה רעש ברקע.

מה בעצם ההבדל בין זה לבין ערוץ 12 שמריץ בלי הפסקה את סיפורי הגבורה והאימה מאותו יום גורלי? שלא נדבר על ערוץ 14…


בכל מקרה, ישבתי שם עם תמונות הניצחון מה-7 באוקטובר ברקע, ועניתי לנשים הסקרניות שאני לא נשואה (על ידי הצבעה למקום המיועד לטבעת ביד), ולא עובדת.

הרגשתי שהן לא שופטות, רק מסוקרנות, זה היה לי נעים.

אחת מהן, בערך בגילי, סיפרה שהיא לא נשואה - היא לומדת סוציולוגיה באוניברסיטה של יטא ובגלל זה היא יודעת מעט אנגלית. יש גאווה באוויר כשהיא מספרת על לימודיה. שנה שעברה היא הגיעה לאוניברסיטה כמה פעמים בשבוע, אבל השנה היא לומדת מרחוק. היא לא יכולה להגיע פיזית לעיר הגדולה, בערך 10 ק"מ מביתה - הרבה מן הדרכים נחסמו מתחילת המלחמה - שיתוף פעולה של צה"ל ומתנחלים אלימים.

אולי יום אחד היא תגיש קפה לאורחים עם תואר שני - התבדחנו אחר כך בדרך הביתה.

אולי יום אחד מישהו שלמד הרבה שנים יפתח מכונה שמגדלת ילדים ומארחת בלי מגע יד אישה.


נחזור לסצנה בה אני יושבת לקפה בביתו של "האויב".

איכשהו אמרתי שאני אוהבת לאבנה.

אם המשפחה מיהרה להביא לי אבני יוגורט (ג'מיד - הפרמז'ן של הערבים), גם לי וגם לחלק לחברים. חשבתי לשלם לה על זה, בהתחשב בזה שכבר 5 חודשים בעלה לא מורשה לעבוד ולא נכנסת למשפחה משכורת. אמרו לי שזה לא מקובל - קיבלתי בשמחה את המתנה.

נפרדנו בחיוכים, חיבוקים ונשיקות.

הסטודנטית ואני החלפנו מספרי טלפון.


בית מערה במסאפר יטא
בית מערה במסאפר יטא

ערב אחרי דיברתי עם בחורה צעירה (ישראלית) ששואפת להירשם ללימודי אדריכלות בתל אביב.

חבל שלא סיפרתי לה על הפלא האדריכלי שראיתי יום קודם - המערות והאנשים שעדיין גרים בהן. על האיש שגר במערה שסבא שלו חצב במו ידיו, על מערכת הקירור הטבעי של האדמה. על היופי של הא-סימטריות במרחב.

שלא תטעו - הם לא גרים במערות מבחירה - הם רוצים להתקדם לבתים מאבן ובטון.


אני חושבת על שתי הנשים הצעירות שפגשתי, יום אחרי יום. על הדילמות, החלומות והתקוות.

חושבת ותוהה אם היקומים פחות מקבילים ממה שנראה דרך מסך הטלוויזיה.


כשסיפרתי לחברים על הרפתקאותיי מעבר לגבול, התגובות שקיבלתי היו בעיקר "את לא מפחדת??". תכל'ס, גם אני בעבר חשבתי שהשטחים זה מקום נורא מפחיד. וזה לא שהפחד כיום אבד לגמרי, הוא פשוט לא מונע ממני לעשות דברים שמעניינים אותי.


אחרי שישבתי שם, בבית בכפר, מוקפת בעיניים טובות וסקרניות, עם "שירי החופש" ברקע, אני חושבת על כוחו של סיפור. על איך אפשר להוריד מכוחו אם נשכח לרגע את כל הפרשנים, המנהיגים והיועצים החכמים, נשים אותם על השתק, נזכר שהם מדברים בעיקר לעצמם. על איך השכחה פותחת שער. צוהר לעתיד אחר מהמציאות הנוכחית, עתיד בו נוכל לחיות כאן ביחד, ולהתחיל לדבר בינינו, אפשר להתחיל רק מלהסתכל בעיניים, ולראות איך באותו רגע ממש - יש שלום.


מי ייתן ונזכה להיפגש, ופשוט לדבר על החיים: על בנים ששברו לנו את הלב, ילדים שובבים ומתכונים מנצחים.

מי ייתן ויהיו יותר ויותר נשים חסרות פחד, נשים שילכו אחרי החלומות והלב ויזכו להשמיע את קולן.

מי תיתן ונחיה בשלום.

אמן.

סלפי באום אל חיר, ברקע ההתנחלות הצמודה - כרמל
סלפי באום אל חיר, ברקע ההתנחלות הצמודה - כרמל

Comments


bottom of page