מה זה אורניום מדולדל? מה עושים איתו ואיך זה קשור לארוחת החג המשפחתית שלי? ובכלל, מה עושים? איך מצילים את העולם? הפעם נתתי לאיש שחור ומגניב במיוחד לענות בתבונה אין קץ...
כרגיל, אני קוראת ומקשיבה להמון תכנים מעניינים מהארץ ומהעולם. חלק קשים להכלה יותר וחלק פחות. מודה שבשבילי, ככל שזה מדכא וקודר יותר, כך זה יותר מעניין. ככה הגעתי לצפות בסרטים דוקומנטריים על מלחמה, תקיפה מינית וייסורי מצפון בצה"ל. ככה נשאבתי לספר ארוך על אופייה הרצחני של הציביליזציה התעשייתית. ככה שמעתי הרצאה על ניצוץ של תקווה בספינת עבדים.
לשם האיזון ושלא תחששו לבריאותי הנפשית, אספר שבשבועיים שעברו מאז סיומו של קטיף השסק אפופים באי וודאות והרפתקנות. הצטלמתי לסרט סטודנטיות על חברי עץבעיר, הלכתי לרקוד בגונה האוס וגם בשיעור Life Dance של אימא שלי ובין לבין מצאתי את עצמי מלקטת המון תות.
בחרתי סיפור אחד וידיעה אחת שאני רוצה לשתף ולהעביר הלאה. גם אם אף אחד לא יקרא (כי מי רוצה לשמוע דברים שיבאסו אותו ויערערו על אורחות חיוו?), עצם הכתיבה עוזרת לי לספוג ולעבד את המידע. ככה אני יכולה להגיש את המידע טוב יותר במפגשים ושיחות. ככה אולי יהיה לי סיכוי לנצח בוויכוחים עם גברים קפיטליסטיים. שיט לא הייתי אמורה לכתוב את זה. יש גם נשים קפיטליסטיות.
שינוי כיוון - אני כותבת כי אני אוהבת לכתוב. לא יכולה אחרת.
אתחיל בלספר על ארוחת שבועות. אני לא יודעת על מה משפחות אחרות סחות בשעת הסעודה, אבל כנראה שרובן לא מזכירות אסונות הומניטריים במזרח התיכון. אתם מבינים, כל אחד במשפחה תופס תפקיד, התנהגות שבאה לו טבעית לצד בני המשפחה. אמא תמיד אומרת כמה היא אסירת תודה על החיים ועלינו. אבא מספר מה חדש בחדשות ומייצר מהן בדיחות אבא. סבא וסבתא לא פוסחים על להזכיר את זוועות העבר (במלחמה…) בכל מפגש. אני לא יכולה שלא להזכיר את זוועות ההווה.
לא זוכרת מדוע הרגשתי שזה הזמן, אבל השיחה הייתה איפשהו בכיוון כששאלתי את בני המשפחה "שמעתם על אורניום מדולדל?"
ברור שהם שמעו. כולם חכמים אצלנו. במיוחד שזה קשור לפיזיקה. אבל למי שלא מכיר אורניום מדולדל זה שם יפה לזבל של תעשיית הכורים הגרעיניים. גם אלה של הפקת חשמל וגם אלה של הפקת פצצות. מסתבר כי בתהליך העשרת האורניום 99% מהאורניום נזרק.
רגע, לאן נזרק? הרי מדובר בפסולת רדיואקטיבית אשר משבשת את חייהם של מי שנפגעים ממנה, הצאצאים שלהם והמערכות האקולוגיות סביבם ל-נ-צ-ח…
לאן בדיוק "זורקים" פצצת רוע שכזאת?
ולהלן השאלה הבאה ששאלתי:
"מה הדבר הגרוע ביותר שממשלות יכולות לעשות עם *ערימות-על-ערימות* של אורניום מדולדל?"
הם ניסו לנחש: קוברים אותו? מכניסים אותו למוצרים ומוכרים לנו אותם (כמעט אבל עדיין לא…)? מחדירים אותו למי השתייה שלנו ואז אומרים לנו שזה מרפא? (אגב, זה די נכון לגבי חומר אחר - הפלואוריד)?
בני המשפחה שלי חכמים חכמים אבל אפילו הם לא הצליחו לדמיין את הזוועה. אז גיליתי להם.
את האורניום המדולדל מחלקים (חינם אין כסף!) לתעשיות ביטחונית. במפעלי הנשק מחדירים את החומר לנשקים והצבאות זורקים אותם על אזרחים חפים מפשע (סליחה, טרוריסטיים לעתיד או בהיחבא). האמריקאים עשו כך בדיוק בעיראק ובאפגניסטן, ואז הסתירו את הראיות מהציבור האמריקאי. כלומר, התקשורת האמריקאית נמנעה ביודעין מלהציג תמונות של ילדי מוטציות. עשיתי קצת גוגל וגיליתי שלא מזמן בריטניה מכרה לאוקראינה את החרא הזה. מזל שיצאנו מאירופה(?). את התמונות של ילדי המוטציות העיראקים העדפתי להימנע מלגגל מחשש כי רפלקס ההקאה שלי לא יעמוד בכך. אני לא לגמרי בטוחה שבני המשפחה שלי הבינו את המשמעות של מה שאני אומרת, אבל הם הקשיבו. פתאום דיברנו על עזה. על זה שתמיד אומרים שלצה"ל אין ברירה אלא לפגוע באזרחים חפים מפשע. בילדים. שהילדים מגוננים על טרוריסטיים. שזה מה שצריך לעשות כדי להגן על תושבי הדרום. עלינו.
מורכב פה בארץ. הא?
את המידע החדש והמטריד הזה גיליתי מהספר האחרון שאני קוראת:
סוף המשחק - הבעיה של הציביליזציה.
באנגלית -Endgame - the problem of civilization. הגרסה האינטרנטית זמינה בחינם באנגלית.
הספר עצוב, מצחיק ומדהים באותו הזמן.
~~~
מה עושים עם כל המידע הקשה הזה? הרי לרוב המוחלט של האנשים, כולל אני והקוראים שלי, אין איך להשפיע על ממשלות ותעשיות להפסיק עם טירוף האורניום והכורים הגרעיניים… זה רחוק, זה על אנשים אחרים, בארצות אחרות וזה כל כך קשה לעיכול שרובנו מעדיפים להכחיש. אולי עדיף בכלל לא להיחשף למידע שכזה. יכול להיות. בכל זאת, רובנו נחשפים, בין אם נרצה זאת ובין אם לא, לתופעות הלוואי המושתקות של אורח החיים המערבי. וזה מעלה שאלות. על החיים. על עצמנו. על העתיד. אולי לבחור השחור והמגניב שהתחלנו להקשיב לו יש משהו חכם להגיד על התהייה - מה עושים? הדבר הבא שרציתי לשתף אתכם הוא סיפור יפה ששמעתי לאחרונה בהרצאה מוקלטת מאת הפילוסוף הניגרי באיו אקומלפה. בביקורו האחרון לברזיל, באיו מצא את עצמו בבית ספר בו שיחקו הילדים בבובות סמרטוטים. מי שאירחה אותו במקום התעקשה לספר לו אודות אותן בובות. מכיר "אבאיומי?" (Abayomi) היא אמרה. בהתחלה, הוא לא היה בטוח ששמע כהלכה, אז הוא ביקש לחזור על שאמרה. היא אמרה שוב: א-ב-א-י-ו-מ-י. באיו לא האמין למשמע אוזנו, האישה חזרה שוב ושוב על שמו של אביו ושל בנו. באיו הוא חלק מאנשי היורובה בניגריה, שם מדובר בשם נפוץ. באיו הבין שיש קשר, הרי רוב אנשי היורובה נלקחו לברזיל מהמאה ה-15 עד ה-19. הוא ידע שברזיל מושפעת משורשיה האפריקנים.
אז מה הסיפור של בובות הסמרטוטים? אומרים שעל גבי ספינות העבדים שהפליגו כל הדרך מאמריקה לאפריקה, בתנאים המזוויעים ביותר, שם ממש - נוצרו הבובות. זו אגדה, סיפור עם. לאף אחד אין עדויות שהיא אכן קרתה. באיו מאמין שמדובר בסיפור אמיתי, וכך גם אני. על גבי הסיפון העצוב, בלב האוקיינוס האטלנטי, היה הייתה אמא צעירה. לאמא היה ילד, זעטוט, בזרועותיה. הזעטוט היה חסר מנוחה, ולא הפסיק לבכות. היא ניסתה להאכיל אותו בשדיה אך ללא הועיל - הם היו מרוקנים בהיעדר מזון ומי שתייה. ברור שהוא לא נרגע, הספינות האלה היו אושוויץ. במשך כחודשיים של מסע, מאות אנשים צופפו יחד בסיפונים התחתונים, עם מעט מקום לזוז. עד שליש מהעבדים לא שרדו את המסע. אותה אמא עשתה כל שביכולתה להחזיק ולנחם את ילדה באותם תנאים מחפירים. אחרי שניסתה וניסתה וכבר התייאשה, אישו, אל יורובי פתלתל (טריקסטר), שומע את תחינתה ומחליט להתערב. רעיון מגיח לראשה של האמא. היא לוקחת את הבגד העלוב שלגופה, סמרטוט שחור, וקורעת אותו. בלעדיו היא ערומה אבל זה לא משנה לה. עירום זו לא בעיה במקום כזה. היא קורעת עוד את הבד וסורגת ממנו בובת סמרטוטים שחורה. את הבובה היא מניחה בידיו של הילד ומרגיעה אותו יחד עם הבובה. הרי זה נס - הרעיון הצליח. הילד נרגע ובאמצע כל הכאוס - נרדם. דבר מופלא ביותר מתרחש במקום הקודר ביותר, בתנאים הכי קשים שיכולים להתקיים. תקווה מגיחה בארץ הייאוש. האימא קוראת לאותו הרגע, לאותה בובת תקווה, אבאיומי.
למה השם הזה? ובכן, לאנשי היורובה שמות שהם בעצם סיפורים מקוצרים. השמות המלאים ארוכים בהרבה. הגירסא המלאה של אבאיומי היא אוטה איבאיומי סאגבון אולורון אוג'ה - האויבים שלי ניסו ללעוג לי אבל אלוהים לא נתן להם. הם ניסו לקבור אותי אבל אני הייתי זרע. אבאיומי מדבר על טבעו השברירי של הכוח - אפילו בספינת עבדים, השליטה לא הרמטית, אפילו שם יש איזה גרעין של תקווה. מי השליט ומי הנשלט ברגעים של התערבות אלוהית? אבאיומי זה לשים לב שיש דרכים אחרות להיות בעולם. אלוהיות אחרות לפגוש. פיות, שדונים ודרקונים מרחפים סביבנו. משפיעים עלינו. מחכים לשבת איתנו לכוס תה בסלון של הכובען המטורף.
לפעמים אנשים רואים בעיה, ורק רוצים לתקן אותה. מהר. משוועים לפיתרון שיסיים את הסבל. אבל אבאיומי מזמין אותנו למשהו אחר. מזכיר לנו לשבת עם הילד, בחוסר האונים שלו, ולשהות. לא לברוח. לא להתרוצץ. רק להיות שם עם מה שנמצא איתנו. מי ייתן ונשים לב. שלכם, עינת
Kommentare