top of page
  • Einat Last

בדואים, הילידים של הנגב

Updated: Jun 17

חוויות ורשמים בעקבות סדנת מלאכות מסורתיות אצל משפחת קשחאר


לאחרונה השתתפתי בסדנה עם ועל בדואים - בחזרה למדבר.

הרבה מהזמן צפיתי בידיה המיומנות של ג'מיעה, או שמעתי מהידע הנרחב של בעלה עיד.

התנסיתי במיומנויות שונות: טחינת חיטה באבן רחיים ניידת, הכנת פיתה על הסאג', אריגה מצמר כבשים, טוויית חוט על פלך (מרזל), הדלקת אש (לא הצלחתי), גישוש (גם לא) וכו'.

זו לא הייתה סדנה פוליטית בשום צורה.

באנו בעיקר להתבונן וללמוד בעצמנו. להתחבר אחד לשני ולמסורת המקומית דרך הסקרנות לדרך החיים של המארחים שלנו.


המדריכה שלנו, יעל בית-אב משחרות, נשבתה בקסם הבדואי, וכבר שני עשורים שהיא מסתובבת בין קהילות במדבר ולומדת מהן מלאכות. סרטון המשוגעים לדבר על יעל .

אצל משפחת קשחאר שאירחה אותנו היא שהתה מספר חודשים ולמדה מהם כל מה שיכלה. בעיקר מאם המשפחה, ג'מיעה, אשר בראשה ובידיה אוצר גלום שנצבר במשך דורי דורות.




חיי הבדואים

בעבר, משפחת קשחאר נדדה כל שנה מרחק של יותר מ-100 קילומטר, מאזור ערד להר חריף שבלב הנגב. זו הייתה צורת חיים רווחת בקרב הבדואים בארץ - לנדוד בין שני מקומות בהתאם לעונה, בין ההר לעמק - עוד על זה בפוסט על נוכחות מגינה שכתבתי.

חיי הנדודים השתנו בעשרות השנים האחרונות, וקיבלו צורות שונות, עד שבתחילת המאה הנוכחית, כלומר רק לפני 24 שנה, הם נפסקו והמשפחה התיישבה ליד העיר העתיקה - עבדת. 


אז מהי אותה מסורת שאובדת בימים אלו? מסורת שקיימת ברצף כבר אלפי שנה, ממש מימי התנ"ך, כנראה גם קודם, עם שינויים מעטים בלבד?


הבדואים הם הילידים (indigenous) של הנגב בישראל. בתקופה בה השמאניזם בארץ ובעולם בפריחה, ותחת כל עץ רענן אפשר למצוא את המילה "שבט" "אימא אדמה" "טקסיות" "פשטות" וכו'... אולי שווה שנסתכל על מסורת ילידית שקיימת לנו ממש מתחת לאף...

אולי כדאי לבדוק מה קרה למסורת העתיקה בימים של טכנולוגיה, כסף, גבולות ובירוקרטיה. 


למרות שהם כבר חיים במשכן קבע, ניכר שג'מיעה ועיד מחוברים לטבע ובקיאים בו, בצורה מעוררת קנאה והערצה (לפחות את שלי). הם יודעים לענות ולספר על השימושים של הצמחים השונים - מהרחקת עין הרע לטיפול בכאב בטן. ממה מכינים חבל ומה יכול להיטחן לתבלין. כאשר עיד בוחן עקבות של חמור, הוא יודע לספר מתי רכבו עליו ומתי הוא הלך בגפו. מסתבר שיעל משחרות, היא לא הישראלית היחידה שהתגוררה עם בדואים זמן מה על מנת ללמוד מהם. יש עוד גם כמה מערביים (גם ישראלים) שהתרבות הבדואית כל כך תפסה אותם שהם קיבלו מהבדואים מעין חניכה. מנחשת שיש כאלה שנשארו איתם גם כל החיים. 

זה לא תופעה ייחודית לנגב. יש סיפורים רבים על אירופאים ב"עולם החדש" (אמריקה) שנהנו לחיות עם הילידים והשתלבו בקהילותיהם, שלא על מנת לחזור. כאן עוד מידע על התופעה.


הייתי חוזרת אחורה

נחזור לבדואים, ברור לי שהחיים פעם לא היו מושלמים: נערות חותנו בשידוכין בגיל צעיר מדי, מוות לפני גיל שלוש היה דבר שכיח וכך גם ריבים בין חמולות. אבל שוב ושוב מקבלת תיקוף לתחושה שלי שמשהו השתבש. משהו מהותי וגדול. שיש לנו הרבה מה ללמוד מהחכמה המסורתית, ושיש דברים ששווה להחזיר אחורה. כשאני שומעת על חייהם הקודמים של אנשים כמו משפחת קשחאר, אני רואה את הניצוץ בעיני המספר ולא יכולה שלא להידבק באותו ניצוץ. מוצאת את עצמי משתוקקת לזמנים אחרים, מחוברים יותר לטבע ולמי שנועדנו להיות.

וזה רק גורם לי להסתקרן ולנסות להבין עוד - איך חיו פעם? כנוודים במדבר? לפני שהגיעה המודרניות עם הסופר, החשמל והמכונית.


כששאלתי מה אכלו, ענו לי שקודם כל החיים היו פשוטים יותר, היו אוכלים הרבה פחות מהיום. היו בערך שתי ארוחות ביום, בהן היו מגישים מנה מסורתית עם קרעי פיתה (פתות) או בורגול - הכנת הקמח באבן הריחיים דורשת מאמץ רב, גבינת יוגורט מיובשת (עפיג) וחמאה מזוקקת (סמנה). את הרוב המוחלט של המזון הם גידלו או ליקטו בעצמם.


הם עשו דברים בעצמם - גם את הבית הנייד. הנשים היו אחראיות, בין השאר, לאריגת אוהל השיער. לפני אוהלי הפלסטיק, כולן ידעו לארוג ולהקים נול על הקרקע, זה היה כמו לדעת להכין אורז היום. עד לפני כמה עשרות שנים עוד היה אפשר לראות את האוהלים המסורתיים במרחב. כל שנה כל הנשים ארגו יחד יריעה חדשה משיער עיזים שחורות, הוסיפו אותה ליריעות הקודמות, ונפטרו מהיריעה הישנה ביותר, כך שכל חמש שנים האוהל התחלף לחלוטין.


לגבי חינוך, יעל מספרת על ההבדל בין הלמידה המסורתית לבין הלמידה אצלינו: הבדואים לא ממש מסבירים את מה שהם עושים. מצופה מהילדים ללמוד דרך התבוננות וחיקוי. ללא שיעורים מסודרים, הם נוכחים במתרחש במרחב: נולים נפרשים, עיזים נחלבות, סבא מספר סיפור. הילדים שם, מתנסים, סופגים ולומדים בקצב שלהם. בלי הסברים והנחיות. עד גיל 18 הם כבר יודעים כל מה שנדרש כדי לקיים חיים במדבר.


 רצועה נארגת על נול קרקע מסורתי בסדנא "חזרה למדבר"
רצועה נארגת על נול קרקע מסורתי בסדנא "חזרה למדבר"

סוף לסיפור

יש אינסוף ידע על הבדואים. משאירה לכם לחקור בעצמכם - או ללכת להתארח באוהל של עיד... או של הבדואי הקרוב לביתכם. אבל יש סיפור שיהיה יותר קשה להיתקל בו בישראל, גם כשמבקרים בדואים...

חיי הנדודים לא תמו רק בשל האטרקטיביות שמציעה הקידמה. לא רק ארומה, אוניברסיטה וסמארטפונים. זה אמנם סיפור נוח ויחסית פשוט, אבל זו טעות תמימה לחשוב שזה כל הסיפור. יש כאן סיפור של לחץ ממסדי, גירוש ומלחמה. 

מסוף המאה ה-19, השלטונות, העות'מאנים לאחר מכן הבריטים, פועלים לסיום הנוודות ולנישול הבדואים מאדמותיהם באמצעות הפעלת כוח פיזי ותקנות שונות ומשונות.

השינוי הגדול ביותר בחברה הבדואית קרה עם הקמתה של מדינת ישראל. ב-1948 היו בסביבות ה-90,000 בדואים בנגב - לאחר המלחמה נשארו 11,000 - בערך 15%. הם ברחו וגורשו לירדן, יהודה ושומרון, סיני ורצועת עזה. הם עזבו מאותם סיבות שגרמו לשאר הערבים באותה תקופה לעזוב: פחד מפני היהודים, קרבות וגירוש אלים. אלו שניסו לחזור, או לקחת את רכושם מביתם הנטוש, נורו על ידי הצבא. היו קיבוצניקים שעזרו למבצע "הציד". האדמה שננטשה, כמו הצאן הרב שנותר בשטח, הפכו לרכש החדש של קיבוצי הנגב.  עוד מידע כאן במאמר של עידן לנדו על גירוש הבדואים מחבל הבשור.


האנשים האלה לא נעלמו. חלק קטן מהם, ובעיקר צאצאיהם, חיים סביבנו, ונוכחותם, מאיימת על מדינת ישראל, ובעיקר על הסיפור המכונן שלנו - הציונות.  כאשר הגעתי לדרום הר חברון, ולאזור יריחו, ופגשתי אותם, קיבלתי הזדמנות לפתוח את העיניים והאוזניים לסיפור האחר. קהילות שלפני 48' חיו ברחבי הנגב, והיום הן שוב בסכנת גירוש, סובלות מאלימות מתנחלים - בחסות המלחמה הנוראית.

אותם אנשים שפעם גרו פה, נמצאים היום גם בעזה, מופצצים ומורעבים.

גם הבדואים שנשארו כאן ממשיכים לסבול מאלימות ממסדית - בתיהם נהרסים והם מפסידים במאבקים משפטיים על אדמתם. דוגמא מפורסמת היא אום אל חיראן, סמוך לחורה, שעליו עומד לקום היישוב חירן/דרור. גם בימים בהם אני כותבת את הטקסט כפרים ממשיכים להיהרס.

חשוב לי לעשות את ההקשר - בין הגירוש של 48' לבין הגירוש שמתרחש כעת. שנבין מי אלה האנשים החיים סביבנו, מאיפה הם באו ואיזה תלאות הם עברו. 


תפילה

הלוואי ויום אחד, נזכה להכיר ולדבר אחד עם השני, ולשמוע ישירות את הסיפורים המשפחתיים. הלוואי ותהיה לכולנו את הפתיחות להקשיב.
אולי יום אחד נוכל כולנו יחד ללמוד מחדש אריגה מסורתית עם נשות עזה? לקלוע מגשי קש עם נערות ממחנות פליטים בירדן? 
אולי יום אחד נכבד את מה שקדם לנו? את האנשים המקומיים, העצים העתיקים, האבנים והאדמה?
נגיע אל האדמה ואל שוכניה בסקרנות ופליאה - ולא בהתנשאות ובפחד.

מע סלאם.
עמכם השלום.

ג'מיעה טוחנת גרעיני חיטה בדרך המסורתית
ג'מיעה טוחנת גרעיני חיטה בדרך המסורתית

 

*The Dawn Of Everything, page 31-32: The colonial history of North and South America is full of accounts of settlers, captured or adopted by indigenous societies, being given the choice of where they wished to stay and almost invariably choosing to stay with the latter. This even applied to abducted children. Confronted again with their biological parents, most would run back to their adoptive kin for protection.


Comments


bottom of page