אם תהיתם איך נעשיתי מי שאני היום, ואיזה תחנות - פיזיות ורגשיות - עברתי בדרך. סביר להניח שבפוסט הבא תקבלו חלק מהתשובות. סקירת הרומן שלי עם קפיטליזם, מהילדות עד היום.
כשאני הייתי ילדה היה סיפור אחד ממש שווה, אולי גם אבא שלכם הקריא לכם אותו לפני השינה, קוראים לו: הסיפור של הקפיטליזם. הסיפור הלך בערך ככה: קודם כל תהיי תלמידה מצטיינת, אחר כך תמצאי עבודה טובה ואז תרוויחי בה המון כסף. כל זה יוביל לכך שתהיי חופשייה, מאושרת וגם שכל חלומותייך יתגשמו. אבא גם סיפר לי שזה גם יהיה לי נעים ונוח וגם שככה אנחנו דואגים לעניים! מאכילים את כל הרעבים בעולם, ומעולם בכל ההיסטוריה של האנושות לא היה לנו כל כך טוב. אז יצאתי ועשיתי בדיוק מה שאמרו לי. הייתי תלמידה מצוינת, מצאתי עבודה ממש טובה ובאמת היה לי הרבה כסף.
אבל היה משהו מוזר.
בכל זאת לא הרגשתי חופשייה וגם לא הייתי מאושרת במיוחד.
זה מה שתמי מספרת בהרצאת "טד" מ-2012: "להפסיק לקנות ולהתחיל לחיות את החלום".
כשתמי התחילה לפקפק במיתוס הקפיטליסטי, אני רק נולדתי. את ההרצאה היא העבירה כשהייתי בכיתה ח'. עברו עשר שנים, וגם לי הסיפור מוכר היטב, הוא מלווה אותי בעשרים ושלוש שנות חיי הצעירים.
גם אני הייתי תלמידה טובה, אפילו מאוד. סיימתי חמש יחידות במתמטיקה (לא כמו תמי), הייתי פעילה בשיעורים וכתבתי מסודר במחברות. סך הכול עשיתי זאת ברצון ובצייתנות. הייתי חנונית, עם כל המשמעויות החברתיות של זה, אבל תמיד חשבתי שאני יותר מוצלחת מהילדים האחרים, גם אם אני לא מלכת הכיתה, כי אני טובה בלימודים. הסביבה שידרה שלי שאני בדרך הנכונה והחיים שלי יהיו טובים יותר משל אלה שלא השקיעו כמוני.
ההבטחה התחילה להתנפץ בשירות הצבאי שלי. תמיד סיפרו לי שעם ציונים כמו שלי, אתקבל לתפקיד טוב בצבא. הפנמתי את המסר וציפיתי ליום שבו סוף סוף אהיה עם אנשים "איכותיים" "ברמה שלי". חנונית בין חנונים! ואכן, התקבלתי לקורס תכנות - וסבלתי יחד, ובגלל כל האנשים המוצלחים. הייתי בטופ של הטופ וכל הזמן אמרו לי שאני לא טובה מספיק ושאני צריכה להתאמץ יותר.
את הקורס היוקרתי לא עברתי, ואני שמחה על כך. הנה אני כאן כותבת פוסטים על פוסט-קפיטליזם והחברים מהקורס נמצאים בקבע ובדרכם לכלוב הזהב - הלא היא משרת הייטק מכניסה מאוד. בהמשך הקריירה הצבאית התדרדרתי לתפקיד פחות זוהר: טכנאית מחשבים בבסיס משאיות. מיותר לציין שלא הרגשתי "שהפוטנציאל שלי ממומש". לחבר כבלי רשת זה לא בדיוק עבודה מלהיבה אחרי שאת חולמת ומצפה במשך שנים על תפקיד יוקרתי במודיעין, עם מחזות זמר, פילאטיס וחנונים חתיכים במתחם הבסיס.
ההבטחה הבאה של קפיטליזם הייתה שיהיה לי טוב באוניברסיטה. האוניברסיטה הבטיחה חברה טובה (עוד חנונים חתיכים!!), לימודים מעניינים ומקצוע שייתן לי ביטחון כלכלי. כל כך רציתי להגיע לשם, שכבר בזמן הצבא עשיתי פסיכומטרי. הציון שקיבלתי נתן לי חותמת של בחורה די מוצלחת ושיקם קצת את הערך העצמי שלי. יש לי בכל זאת מקום בעולם אפילו שלא הייתי ב-8200. ולכן נרשמתי ללימודי הנדסה. כי אני יכולה!
מיד אחרי השחרור התקבלתי לעבודה טובה באינטל, כמו שצריך. ההורים התמוגגו. אבל משהו מוזר קרה. משום מה מצאתי את עצמי משועממת, אז עשיתי יוגה עם חבר בחדר ישיבות נטוש וגם הסתובבנו במסדרונות וחיפשנו שמשהו מעניין יקרה לנו. אבל כלום לא קרה, אז התחלתי לחפש באינטרנט, וכך יצאתי לסיבוב במחוזות "העולם החדש".
בשדמאמא ובעץבעיר גיליתי שיש אנשים שיצאו מהמשחק וזה נתן לי המון כוח. פתאום חשבתי לעצמי שהרצון החופשי שלי ללכת לאוניברסיטה אולי לא באמת שלי, התבהר לי כמה הוא טעון בלחצים.
הפכתי בדבר כה וכה, וחשבתי על הלחץ, על תעשיית הציונים והעבודות, על מגבלות הקורונה במוסדות האקדמאיים, ההבטחה הייתה שלהיות סטודנטית תהיה מהתקופות המאושרות בחיי. אבל היה לי טוב בכל מקרה. היה לי טוב בשהות בטבע, עם האנשים החדשים שהכרתי ועם עצמי.
מפה לשם ביטלתי את ההרשמה לתואר. בינתיים הבאתי לאימא תעודה של סיום קורס בנייה באדמה, לא הבנתי למה היא לא תלתה אותה במיטבח.
אולי עוד אלמד באקדמיה, בינתיים אני מגלה שאפשר ללמוד המון דברים מעניינים, ואפילו בחינם, מחוץ למתחם המוגן של האוניברסיטה. אני לומדת על ליקוט והכנת כבושים מד"ר אלון אלירן, עושה יוגה ברחבי תל אביב ולא בחדר ישיבות, קוראת ספרים מרתקים, שומעת הרצאות של המרצים המתקדמים והמבריקים ביותר בעולם, מסכמת וכותבת כחלק מהתואר המעשי שלי בעץבעיר.
אני בתהליכי פרידה מתקדמים מקפיטליזם - אני כבר נולדתי לעולם שאין בו זמן. משבר האקלים כבר כאן, הדבורים והחרקים נעלמים, האמזונס עוד רגע יהפוך עצמו למדבר, הקרחונים נמסים ומשחררים גזים בקצב מבהיל, האוקיינוסים מתרוקנים מדגים והופכים למושבות אצות ריקות מחיים ואנחנו מתבשלים בחום שיצרנו כמו צפרדעים בורגניות בסאונה של הקאנטרי. לפנסיה אני כבר לא חוסכת. גם את הביטוח הסיעודי ביטלתי. לי אין עתיד בסיפור של קפיטליזם. וגם אם העולם לא יתפוצץ, לאן אנחנו בדיוק הולכים? למישהו זה טוב כל הטירוף הזה? עוד בטון? עוד קניון? עוד מלחמה? עוד שם שנוסף לרשימת המינים שנכחדו? עוד חומות בינינו לבין טבע? לבין אחרים? לבין עצמנו?
שלכם,
עינת
Comments