top of page
  • Einat Last

אימא חולה

אימא חולה, ואימא שלי אף פעם לא מרגישה ברע. רוב חייה היא דואגת, מזינה ומכילה. תמיד שם בשבילי ובשביל שאר ילדיה. בזמן האחרון היא כבר לא תמיד פנויה ומדי פעם זקוקה לזמן לשכב.

החום עלה לה, מיום ליום המצב מחמיר. קראנו לרופא והוא מאוד מודאג – "עוד רגע היא תגיע לנקודת האל-חזור! עכשיו זה הזמן לטפל בה" – הוא אומר בקול נמוך ובטוח.

"אז מה עושים?" שאלתי.

הרופא נשף אוויר, נאנח וסיפר לי שהוא יודע בדיוק איזה טיפול יש לבצע, והלוואי והיה לו הזמן לעשות אותו.

אבל הרופא לא יכול לעזור כרגע: עוד רגע מתחילה לו פגישה, מחרתיים הוא ואשתו טסים לחופשה, ואחרי זה? אחרי זה כבר מאוחר מדי.

לא ויתרתי, נסעתי איתה למיון וגיליתי שלא מוכנים לקבל אותה: הצוות הרפואי עמוס מדי – הוא עסוק בהתלבטויות איך לטפל במטופלים שכבר נמצאים בתוך בית החולים.

אימא נאנקת מכאבים ומרוב ייאוש חייגתי 101 והזמנתי אמבולנס. הנציגה המנומסת שענתה לי טענה שזה סתם עוד שפעת תקופתית רגילה ואני מגזימה. ניסיתי להסביר לה שהרופא אמר לי שזה מצב חירום, אבל הם לא מוכנים להגיע.

אז נשארתי לבד בבית ילדותי, עם אימא שבפעם הראשונה בחיי גוססת. במלמול חרישי היא מדברת אליי – אולי אלו מילותיה האחרונות לפני איבוד ההכרה – אני רוכנת לעברה ומקשיבה במלוא תשומת הלב.

"קבצי את כולם. תני לי לראות את ילדיי יחדיו, אני רוצה לראות אותם מחובקים ומאושרים"

מרוב שהתמוגגתי מהבקשה שלה, לא שמתי לב שהיא אמרה עוד משפט אחד לפני שעצמה את עיניה:

"ואת כספי הפנסיה שלי, תקברו ביחד עם הנפט שהוצאתם ממני"



Comments


bottom of page